האינדיבידואליות בהומאופתיה

אבן־יסוד נוספת בהומאופתיה היא האינדיבידואליות. הטיפול מותאם לחולה, לא למחלה. כך שאם 100 חולי מיגרנה יבואו להתייעצות, הרופא ההומאופת עשוי לרשום להם כמעט 100 תרופות שונות… לכל אחד לפי ההתאמה האישית. ולכן האנמנזה (הראיון הרפואי) בהומאופתיה שונה מהאנמנזה ברפואה המקובלת. הרופא ה״רגיל" מתעניין במיוחד בסימפטומים המשותפים לפציינט החדש עם קבוצות מסווגות של חולים אחרים, כדי שיוכל לשייך את הסימפטומים לקטגוריה פאתולוגית מסויימת ובכך לקבוע שם למחלה (תהליך הנקרא "דיאגנוזה" או אבחנה). לפי זה הוא יוכל לרשום למטופל אחת (או יותר) מהתרופות המקובלות לטיפול באותה מחלה. באנמנזה ההומאופתית, הרופא מתעניין יותר בפציינט מאשר במחלה: איך הוא מתנהג, על מה הוא חושבי האם יש לו פחדים? מה הוא אוהב לאכול? מפני מה הוא נרתע? באיזה אקלים טוב לו ובאיזה רע לוי האם הוא אוהב להיות קרוב לים או רחוק? מהי תנוחת השינה שלו וכר.

נדבך נוסף בהתאמת התרופה למטופל היא חשיבות הסימפטומים. במקביל לתחום הפיזיולוגי – שם נמדדת חשיבותו של כל אבר לפי חיוניותו לאדם (כלומר, כמה זמן אפשר לחיות בלעדיו) – כאן הגורם המכריע הוא: עד כמה הסימפטום מגביל את תיפקודו של החולה.

הסימפטומים החשובים ביותר הם הסימפטומים האישיים (שמתייחסים לאדם כולו. למשל, ״אני מרגיש קור". אם הוא אומר: ״הראש שלי קר" – מתארת האמירה רק חלק ממנו, זה לא האני). כמו כן, הסימפטומים הנפשיים חשובים מאוד: אם האדם עצוב, אם יש לו מחשבות על המוות, אם הוא פוחד מן החושך, אם הוא מרגיש רע בחברת אחרים, אם הוא חסר סבלנות, אם הוא פדאנט באופן קיצוני וכו׳. כמו כן חשוב מאוד לדעת את האיפיוניים של הסימפטומים: מה□ גורמי ההחמרה ומה□ גורמי ההקלה (דהיינו – ממה יותר גרוע וממה יותר טוב לפציינט). למשל, רוח, שעות היום, אכילה, צד הגוף וכו׳.

בקבוצת סימפטומים נוספת בעלת משמעות גדולה נמצאים דווקא הסימפטומים החריגים, המוזרים והנדירים – אלה שמייחדים את הפרט. גם להם יש משקל משמעותי בבחירת התרופה הנכונה. אדם מן הצד יתקשה להאמין שאפשר לעזור לחולה שסובל שנים ארוכות מסימפטום מטריד, ולמצוא את התרופה לפי משהו שנראה לגמרי בלתי שייך. אתן שתי דוגמאות קטנות לכך:

מדענית במשרה מכובדת סבלה מגירוי מתמיד באבר המין, עד כדי כך שזה הפריע לה בעבודה ובהתקדמותה המקצועית. את התרופה הנכונה מצאנו לפי סימפטום מאוד מוזר שהיה לה: היא שנאה מלפפוני□ שנאת־נפש ואפילו הריח שלה□ הפריע לה (עד אז לא ידעתי בכלל שלמלפפוני□ יש ריח…) ימי□ מספר לאחר קבלת התרופה נעל□ הגירוי המטריד ומאז (שנים) לא חזר.

המקרה השני הוא של בחורה בת 17 שמאז שהיא זוכרת את עצמה, נוטפת זיעה מידיה בצורה קיצונית ביותר. את התרופה האישית שלה מצאנו לפי הפחד הנורא שהיה לה מפני מחטים וסיכות. יומיים לאחר לקיחת התרופה כבר נוצר הבדל דרמטי במצבה.

כדי להמחיש את החשיבות של הסימפטומים החריגים, המחרים, והנדירים, נביא כאן מספר דוגמאות:

– "אני מתיפחת כשאני שומעת מוסיקה".
– "ריח של ביצים מפריע לי מאוד".
– יש לי פחד ממחטים וסיכות".
– "תמיד קר לי, גם כשלאחרים חם".
– "אני מוכרח לשכב על הצד שכואב לי".
– ״יש לי חולשה איומה כשאני יורדת מדרגות – ודווקא לעלות לא קשה לי".
– "כשהילדה מקבלת חום, אז לחי אחת אדומה וחמה, והשניה חיוורת וקרה".
– "אני תמיד מפחדת שמישהו שמתקרב אלי יכה אותי".
– "התינוק עצבני נורא. דורש משהו, וכשנותנים לו, זורק את זה לרצפה".
– "אני יכול להרדם רק כשכפות רגלי מבצבצות מחוץ לשמיכה".
– "כשהוא עוסק בעבודתו במשך היום, הוא מדבר אל עצמו בקול רם ואינו מודע לזה כלל".
– "אני תמיד חולם על נחשים".
– "כשאני רואה או שומע מים זורמים, כל הסימפטומים שלי מחריפים".
– "הראש שלי מזיע בלילה".
– "היא מלאה פחדים. מפחדת ללכת בין אנשים ומנבאה את יום מותה".
– "הבעיות שלי באלכסון: כשכואב למטה בצד ימין, אז כואב למעלה בצד שמאל".
– "אני צוחק על דברים רציניים, ורציני כשמדובר בדברים מגוחכים".
– "אני מסמיקה באופן חולני".
– "אצלי שילשול ועצירות מתחלפים זה בזה".
– "אני תמיד מוכרח להזיז את הרגליים".
– "תמיד רעב, אוכל כל הזמן, ובכל זאת יורד במשקל".
– "בני בן החמש עדיין שוכב על הידיים והברכיים, עם הישבן מזדקר כלפי מעלה".
– "יש לי טעם מתכתי בפה".
– "הקרקפת שלי כל כך רגישה, שאני בקושי מסתרקת".
– "כל רעש חודר לי לכל הגוף וגורם לי בחילה וסחרחורת".
– "כשחם לי, אני מאבד את קולי".
– "כל הצרות התחילו מאז התאונה שהיתה לי".
– "המחלה באה מזה שהייתי בבונקר רטוב וקר".
– "יש לי תאוה עצומה לתפוחי עץ".
– "אני נרדמת פתאום, אפילו באמצע שיחה".
– "מאז שנפטר אבי, לא הרגשתי טוב אפילו יום אחד".
– "כשאני צריך ללכת לארוע צבורי, אני נתקף בשילשול".
– "לבתי יש בחילה כל פעם שהיא נוסעת במכונית".
– "כשאני צוחקת, אני מתחילה להשתעל".
– "אני תמיד נחפזת. אני צריכה לעשות כל דבר מהר מהר".
– "לילד יש ריח חמוץ, למרות שאני רוחצת אותו הרבה".
– "יש לי הרגשת חבלה בכל הגוף".
– "תמיד יש לי מחשבות על המוות".
– "גלי חום וזיעה מפריעים לי מאד. אני בתקופת המעבר".
– "אני לא סובל מוסיקה".
– "אשתי כמו בול עץ: אדישה לגמרי לכל הסובב אותה".
– "יש לי גושים קשים כמו אבן בשדיים".
– "כל הבעיות שלי מתמקדות בצד ימין".
– "אני תמיד צמא, אבל דוקא כשיש לי חום, אני לא צמא בכלל"
– "בני ממש לא סובל כשנוגעים בו".
– "הפה שלי כל כך יבש שהלשון כמעט נדבקת לחיך".
– ״בעלי איבד כוח גברא בגיל 50״.

הגישה הפשטנית בחברה שלנו מעניינת מאוד: אפילו לפי אנשים שמבדילים בין ידידיהם, שכניהם ושאר בני האדם לפי ההבדלים בתווי הפנים, בתנועות ותנוחות הגוף ולפי הקול (בטלפון, למשל) ויודעים היטב שלכל אדם יש טביעת אצבעות שונה מכל אדם אחר, עדיין נוטים לחשוב ש״בפנים" האינדיבידואליות נעלמת, וכולנו נעשים תאומים זהים! על הגישה הפשטנית הזו מבוססת תעשיית התרופות ורוב שיטות הטיפול הקונבנציונאליות.

”גיוון הוא חוק החיים. כמו שאין שני בני אדם עם פנים זהות, או גופים זהים, כך אין שני אינדיבידואלים מגיבים באופן זהה או מתנהגים באופן זהה בתנאים החריגים הנקראים מחלה .”
SIR WILLIAM OSLER

מחקרים מדעיים אין ספור הוכיחו שלא רק שאנו שונים זה מזה גם בפנים – אלא שההבדלים הפנימיים בינינו עולים פי כמה על ההבדלים החיצוניים! ההבדל הפנימי שכולנו מכירי□ מתבטא באישיות ותכונות אופי, השונים מאדם לאדם. פחות מוכר העניין של צורה שונה לאברים הפנימיים שלנו מאשר זו של השכן ממול. האיורים המוצגים כאן הועתקו ממבחר של קיבות נורמליות המוצגות במעבדה של northwestern university ובפיקוחו של ד״ר ברי אנסון מחבר ה״אטלס לאנטומיה אנושית".

ההבדלים ניכרים בכל האברים הפנימיים, אפילו באבי העורקים והסתעפויותיו. בקבוצת האיורים הבאה אנו רואים אוסף של כבדי אדם נורמליים. מתברר, כי לא רק הצורה והחלוקה שונים, אלא שההבדל בין כבד לכבד מבחינת המשקל היה עד פי 4…

הבדל פנימי נוסף, שרוב האנשים אינם מודעים לו כלל, הוא ההבדל הביוכימי. כלומר -לכולנו יש צרכים אינדיבידואליים לויטמינים ומינרלים מסויימים. חתן פרס נובל ד״ר רוג׳ר וויליאמס, החוקר הגדול ביותר של תופעה זו (biochemical individuality) מצא, כי כדי לשמור על רמה נורמלית של ויטמין או מינרל מסויים בדם, אדם אחד יכול לצרוך כמות (בדיאטה) של עד פי 30 מחברו! המחקרים שלו אכן פותחים אפיקים חדשים בגישה האינדיבידואלית הן מבחינה ביוכימית (הצורך בתוספות מזון אצל אנשים מסויימי□ כדי למנוע התפתחותן של מחלות) והן מבחינה טיפולית (הצורך להתייחס לחולה על תקן אישי מובהק, כמו שבהומאופתיה).

ב-1873 התפרסם הקטע הבא בז׳ורנל של עמיאל:
"מדוע רופאים שוגים לעתים קרובות כל כך?
כי הם לא מספיק אידיבידואליסטים באיבחון שלהם ובטיפולים שלהם. הם משייכים את החולה לקטגוריה מסויימת של הסיווג הפאתולוגי, בזמן שכל אדם פגום הוא באמת מקרה מיוחד.
איך נוכל לצפות שגישה כל כך גסה תביא לתוצאות של ריפויי. כל מחלה היא מרכיב פשוט או מסובך – המוכפלת ע”י מרכיב שהוא תמיד מסובך -האינדיבידואל… זה שסובל. כך שהתוצאה היא בעיה מיוחדת הדורשת פתרון מיוחד…
הקובלנה היחידה שיש לי נגד הרופאים היא זו: שהם מזניחים את הבעיה האמיתית – הייחודיות של האדם שבו הם אמורים לטפל".