היסטוריה עם מסר לדורות

מי היה הראשון שגילה את חוק הדימוי – בסיסה העקרוני של ההומאופתיהי למרבה הפלא, מופיע הרעיון לראשונה דווקא במקורות היהדות:

"צא וראה מידתו של הקב״ה שלא כמידת בשר ודם; במה שהוא מכה בו הוא מרפא." (מדרש רבה, פרשת בשלח).

במישור הרפואי צצו ניצניו הראשונים של חוק הדימוי לפני כ-2400 שנה, במוחו של היפוקרטס (שחי מ-460 עד 377 לפני הספירה) הנחשב ל״אבי הרפואה המודרנית". בשנת 400 לפני הספירה לערך, הוא כתב שסימפטומים הם ביטוי לכוחות הריפוי של הגוף ושטיפול צריך לסייע לכוחות אלה ולא לעצור בעדם. הוא קבע, למשל, שבמקרה של שילשול, רצוי לתת משלשל ולא תרופה עוצרת, משום שהשילשול מהווה ביטוי למאמצי הגוף להיפטר מן הרעלים שאחראים למחלה. היפוקראטס הנציח בתורתו שני עקרונות חשובים:

״ראשית לכל, לא להזיק״ primum non nocere

״תהליך הריפוי הוא דרך הטבע״ vis medicatrix naturae

גם בימינו כדאי שניזכור שני לקחים חשובים אלה…

המודעות הזו שהיפוקרטס הפגין נעלמה למשך 2000 שנה עד אשר גילה אותה מחדש פרצלזוס (Paracelsus), אלכימאי נודע שערך נסיעות רבות ברחבי העולם (בערך בשנת 1600) כדי לחקור שיטות ריפוי, והבין את חוק הדימוי ואת עיקרון השלמות. הוא גרס כי ישנה התאמה בין המיקרוקוזמוס (האדם) לבין המאקרוקוזמוס (הטבע) – ולכן לכל אבר פגום יש תרופה טבעית הדומה לו בעולם הצומח. למשל: פרח צהוב יתאים לבעיות כבד וכיס מרה, צמח עם עלים בצורת לב, יחזק את הלב וכוי. את הגירסה המיוחדת הזו של ״חוק הדימוי״ כינה פרצלזוס ״דוקטרינה של החתימות״ (doctrine of signatures). הוא הכיר היטב את עולם הצומח וידע להתאים את הצמח לאדם החולה ולקבל תוצאות מרשימות, אך לא ידע כיצד להעביר את הידע הזה לאחרים. הוא אמנם הצהיר ש״דומה ירפא דומה" אך לא גילה את החוקיות שמאחורי ההצהרה.

נביא כאן ציטטה מייצגת אחת מתוך כתביו:

"הרופאים האלה לא מבינים את עיקרון הדימוי ובטעות חושבים שסימפטומים של המחלה הם תופעה מויקה שיש לדכא. בהתאם לכד, הם הורסים את חיי ובריאות הפציינטים שלהם ומשאירים את ההרס לפרצלזוס לנסות ולרפא”.

זמן קצר אחרי פרצלזוס, במאה ה-17, כתב רופא מדנמרק בשם ג׳ורג׳ ארנסט שטאהל:

”אני משוכנע שאפשר יהיה לרפא מחלות ע״י תרופות היוצרות השפעות דומות לסימפטומים של המחלה".

כאן היתה אמנם התקדמות רעיונית בכיוון הנכון. אך המעצב הסופי של הרעיונות האלה לשיטה רפואית מדעית היה ללא ספק ד״ר סמואל האנמן (samuel hahnemann), אבי ההומאופתיה.

האנמן נולד בגרמניה ב-1755 וסיים את לימודי הרפואה בהצטיינות בגיל 21. היה רופא, אסטרונום, כימאי, מתמטיקאי, רוקח, פיזיקאי ומוסיקאי. גאוניותו באה לידי ביטוי גם בכשרונו לשפות: כבר בגיל 13 מימן את לימודיו ע״י מתן שיעורים פרטיים בעברית. הוא שלט ב-8 שפות ובחייו הספיק לחבר 116 ספרים – וזאת בנוסף ל-120 חוברות. למרות שעיסוקו ברפואה איפשר לו פרנסה טובה, הוא נטש את המקצוע לאחר שנואש מן הפרקטיקה הרפואית של דורו, כי הגיע לידי המסקנה שהטיפול המקובל לא רק שאינו מרפא את החולים – אלא ממש מזיק להם.

האנמן החליט להפסיק לבצע הקזות־דם ולהרעיל פציינטים ושקע במחקר. הערצתו לפרצלזוס הובילה אותו להסתכלות ותגליות משלו, ולכן לא נטה לקבל כל דבר על בסיס סמכותי בלבד אלא שאף לחתור לאמת.

במסגרת עבודתו עסק רבות בתרגומים של כתבים רפואיים. כאשר תירגם את כתביו של קולן (cullen), הגיע להסבר על פעולת הצמח Peruvian bark) cinchona) בריפוי מחלת המלריה (קדחת). הכינין, דרך אגב, מופק מן הצמח הזה. ההסבר – כאילו הריפוי נובע מכך שהצמח מריר – לא נראה לו. הוא ערך ניסויים על עצמו ונטל מנות אחדות מן הצמח. והנה, למרבה הפלא, למרות שהיה בריא לחלוטין, התחיל לפתח את כל הסימפטומים של המחלה. כשדילל האנמן את התרופה במידה ניכרת, נעלמו הסימפטומים. הוא הבין כי גילה כאן תגלית משמעותית וניסה את הדילול – בתרופה זו ובאחרות – על פציינטים שונים במטרה להפחית מן הרעילות של התרופות שהם נוטלים. האנמן נוכח לדעת, כי בעקבות דילול בלבד, הרעילות אמנם נעלמת, אך גם היעילות פוחתת. כשהוסיף לתהליך הדילול ניעורים חזקים, מצא שיעילות התרופה גוברת פי כמה.

יצויין כי ההומאופתיה מאמתת בכך את חוק ארנט־שולץ על מערכות ביולוגיות. חוק זה קובע:

גירויים חזקים מדכאים או הורסים;

גירויים בינוניים מעכבים או חוסמים;

ואילו גירויים זעירים מעוררים (את פעולת הגוף).

ד״ר האנמן אסף קבוצה של תלמידים מסורים (רובם רופאים) שעזרו לו בניסויים ("הוכחות") של למעלה מ-100 תרופות. מתוך סידרת ניסויים זו התפתח העקרון של חוק הדימוי, אבן היסוד של ההומאופתיה.

הספרים העיקריים שהאנמן הוציא לאור בנושא זה הם:

* materia medica pura (כעין מילון פארמקולוגי) בשנת 1793.

* the organon (עקרונות ההומאופתיה) בשנת 1810 (יצא בשש מה

* chronic diseases (על מחלות כרוניות, ב-4 כרכים) בשנת 1828.

מבחינה תיאורטית, תרומתו הגדולה של האנמן היתה ההכרה בדואליות של החומר; הוא הצליח להפריד בין החלק האינרטי, הרדום – לבין החלק הדינאמי, החי – וזאת ע״י תהליך הדינמיזציה.

יש לציין, כי ד״ר האנמן – למרות שהוכר כגאון ומדען בעל ידע רב – נרדף בשל דיעותיו החריגות, בדומה להרבה חלוצים אחרים, שניסו לקדם את האנושות בתחומים שונים. הוא סבל מיחס משפיל מצד המימסד הרפואי של ימיו והיה צריך להיאבק נגד השמרנות הרפואית עד יום מותו, בשנת 1843. נחמתו היתה בכך, שזכה לפני מותו, לראות את השפעת ההומאופתיה על הלכי הרוח של הרפואה במאה ה-19.

עד היום, בית הספר לרפואה בפילדלפיה קרוי על שמו THE HAHNEMAMM SCHOOL OF MEDICINE

ועל המצבה שלו בפאריס חקוקה הצהרה בלאטינית non inutilis vixi – "לא חייתי לשווא".