איך לבחור הומאופת טוב

קודם כל, שכנע את עצמך שבריאותך היא נכס יקר ביותר ושמגיע לך הטוב ביותר. שנית הקשב להמלצות של אלה שכבר התנסו בטיפול; לא כדאי לחפש רופא ״בדפי זהב״…. כאמור, תפקידו של המטפל הוא לחנך, להסביר ולהדריך לשיפור באורח חיים – ואילו תפקידו של המטופל הוא לשאול, להבין וליישם. היחס המתפתח ביניהם הוא חשוב מאוד: יחד הם עורכים כעין חוזה־בלתי־כתוב כדי ליצור צוות־למשרת־ריפוי. המטפל ההוליסטי יעמוד על כך שהמתייעץ יטלפן ויקבע את התור לבדו – ולא באמצעות שליח, כדי שהיוזמה לטיפול תבוא מן החולה עצמו.

ההומאופת הטוב יתייחס לאדם בשלימותו; יתחשב לא רק בכאבים ובסימפטומים אחרים שעליהם מדווח החולה אלא גם בתזונתו, בפעילותו הגופנית, בחיי המשפחה שלו, בתיפקודו בעבודה, במחשבותיו, בדעותיו, באופיו, ביחסו עם כן/בת הזוג, בתגובתו למזג האויר, בהסטוריה התורשתית שלו, בריגשותיו, בסביבתו התרבותית והחברתית, בזכרונות המלווים אותו ובכל פרט אחר באורח־חייו. גם הערכתו הסובייקטיבית של הרופא חשובה מאד (הוא מתרשם מהופעתו של החולה, מריח־הגוף שלו, מרשלנות או קפדנות בהיגיינה היציבה, מן ההליכה ומתנועותיו בשעת דיבור).

היועץ ההוליסטי בוחן גם את יחסו של המטופל למחלה; הוא מביא אותו לידי התמודדות כנה וישירה עם שתי שאלות נוקבות:

א) איזו תועלת אני מקבל ממצב החולי הזה י (תשומת לב, אהבה, סימפטיה ורחמים, טיפול מסור, דמי ביטוח, שליטה מוגברת בבני־המשפחה וכו׳).

ב) האם אני באמת רוצה לוותר עליו?

לפעמים התשובות שנחשפות מדהימות אפילו את הפציינט עצמו…

רופא טוב ינהג לפי עצתו־שלו: הוא יהיה בריא, יאכל כראוי, יעסוק בפעילות פיזית ולא

יתמכר להרגלים מזיקים (עישון, אלכוהול וכו׳).

אם רופא מומחה להרזייה סובל מעודף משקל, הוא לא יוכל לצפות לאמון מלא מצד המטופלים שלו. מומחה לאלרגיות שבעצמו סובל מנזלת כרונית, לא יוכל לתת עזרה רצינית לאחרים הסובלים כמוהו.

הרופא האידאלי נזהר מיומרנות ומודה שאינו יכול לרפא אף אחד (חוץ מאשר את עצמו) ומטרתו היא להקל את תהליך הריפוי שהגוף מבצע בעצמו. כדי לרדת לעומק מחשבתו, פשוט שאל אותו בטלפון:

״האם אתה יכול לרפא מחלה זו וזו?״ – והקשב לתשובה.

הרופא שמגיע למצב שבו אינו יכול לעזור יותר לפציינט, לא יתבייש להפנותו לבעלי מקצוע אחרים, בין בתחום הרפואה המקובלת ובין בתחום הרפואה החליפית – כדי שיזכה בטיפול המתאים ביותר עבורו ובתוצאות המהירות והטובות ביותר. המטרה היא: ריפוי מוחלט של החולה (ולא יוקרתו המקצועית של המטפל…)!

היועץ האידאלי דוגל בתקשורת בין־אישית. הוא מסביר לחולה את עקרונות הבריאות, שוטח בפניו את הסיבות האפשריות להתפתחות המחלה, מפרט את הצעדים הדרושים לריפוי ואת השינוי המתבקש באורח החיים כדי למנוע מצבי־מחלה בעתיד. הוא עונה בסבלנות על כל השאלות, מעודד את המטופל להתקשר אליו טלפונית כדי לדווח על התקדמותו – וכמובן, בכל מקרה שמתעוררות בעיות כלשהן (הרבה מהן אפשר לפתור בטלפון). הוא מפנה את המתייעצים לסיפרות והרצאות בנושא על מנת לתגבר את הידע האישי שלהם.

יועץ הוליסטי צריך לדבר אל הפציינט בשפה ברורה.

הרופא האידאלי מזדהה, אומנם, עם מטופליו – ומראה להם בכל הזדמנות שאכן "איכפת לו״ – אך לא יחסוך מהם את ההכרה באחריותם האישית למצב בריאותם. כמו כן, הוא לא ישתמש בשיטות איבחון או טיפול שעלולות להזיק לחולה, ויתרחק מחומרים כימיים רעילים. והעיקר, הוא יתייחס לכל מטופל כאינדיבידואל – הן מבחינת היחס האישי והן מבחינת הטיפול המתאים. הוא ישמור על כללי האתיקה המקצועית ולא יחשוף את זהותם ופרטיהם של המטופלים־אצלו לכל גורם זר.

הרופא האידיאלי יהיה שוחר־ידע וישאף להרחיב את אופקיו ולעדכן את ידיעותיו. הוא ילמד בזמנו הפנוי, ישתתף בסמינרים, יקרא סיפרות מקצועית ואפילו יעסוק קצת במחקר בתחומי התעניינותו. הוא ישלב את פרי מימצאיו – וכל תגלית יעילה אחרת – לתוך הפרקטיקה שלו. בקיצור, הוא יחיה את המקצוע יום יום ושעה שעה.

עם כל זאת, הוא יזכור שהריפוי הוא תכונה שכל יצור חי נחן בה, ושהוא – הרופא – משמש רק כמתווך בין החולה לבין כוח הריפוי הגלום בו – וזאת ע״י ההדרכה שהוא מספק.

הרופא הטוב לא ישמיץ אף רופא/מרפא/יועץ/מטפל אחר ולא ילגלג על תחום פעולתם. להיפך, הוא יצהיר שיש מקום לכל ענף בתורת הריפוי ויודה שכל מרפא משתדל לעשות את .הטוב ביותר בתחום המיומנות שלו. אומנם קורה שהוא לא מצליח – אך כולנו רק בני־ תמותה ולמרות ששיטות טיפול טבעיות מצליחות יותר מאשר השיטות המקובלות, עדיין לא הגענו לשלמות … עדיין לא קם הרופא שמצליח להביא לידי ריפוי מוחלט של כל המטופלים שלו כל הזמן!

הרופא הטוב אינו מנסה להתאים את הפציינט למתכונת־קבועה־מראש, אלא מעצב לכל מטופל תכנית תפורה־לפי־מידה, המתאימה לו על־פי גילו, מצבו הבריאותי, רמת הפעילות שלו, סדר יומו, מידת המוטיבציה שלו, האמצעים העומדים לרשותו ואורח חייו. הוא ירשה לטבע להכתיב את התקדמות הריפוי – ולא יפריע לתהליך חשוב זה. הוא לא יחליט, למשל, להוציא מעי־עיוור של פציינט (אלא במקרה של סכנת־חיים); אלה שנוהגים כך, שמים את עצמם מעל לטבע: הם יודעים טוב יותר, כביכול, שגוף האדם אינו זקוק לאבר זה או אחר.

הרופא הטוב יידע להבחין נין גורם, תוצאה ומיקום של המחלות השונות (כאן דרך החשיבה היא בעלת משמעות גדולה). למשל, אם ילד לוקה בדלקות שקדים החרות, הוא יבין שהשקדים הם המיקום ולא הגורם ולכן ימליץ לשמור אותם במקומם ולהפסיק את הפגיעה בהם. השקדים הם שסתומי־החירום של מערכת לימפה גדושה ולכן רצוי לשמור אותם בשלמותם ולהקל על הנטל הביולוגי שלהם – וזאת ע״י שינוי באורח־חיים. כשם שאין אנו מנתקים את מערכת־האזעקה בבית רק מפני שהיא פועלת כראוי (מרעישה כשנכנסים גנבים) – כך אין טעם לכרות את השקדים, המשמשים לנו כמוקדי־התראה על כך שמערכת הביוב הביולוגית שלנו עלתה על גדותיה!

בתור דוגמא אחרת ניקח צרכת (תופעה די נפוצה בימינו) שהטיפול המקובל נגדה הוא סותרי־חומצה… ואומנם, אלה נותנים הקלה זמנית, אך כשהחולה מפסיק לקחת את התרופה, הצרבת חוזרת. האם זה סימן שהתרפא? הרופא ההוליסטי מבין שהצרבת היא תוצאה ולא גורם – ולכן הוא יתקן את הבקע הסרעפתי (הגורם לצרבת, ברוב המקרים) וידריך את המטופל להרגלי־אכילה נכונים, כי ע״י הסרת הגורם, ממילא תיעלמנה גם התוצאות.

כמו כן, אם יש לפציינטית סרטן השד, הוא לעולם לא ימליץ לכרות את השד. הוא יודע שהגוש בשד הוא התוצאה של התהליך הבעייתי ולא הגורם (ולכן בהרבה מקרים, הבעיה חוזרת לאחר הכריתה לשד השני, או למקומות אחרים בגוף) – ולכן חשוב לאזן את ההורמונים מחדש (בשיטות עדינות ובלתי־מזיקות), לתת תקונה מתאימה – ולחכות לתוצאות. ברוב המקרים המצב הוא הפוך, כמו שהגוף הצליח ליצור את הגוש (מתוך הנסיבות שניכפו עליו) – כך יצליח גם להמיס אותו, אם ניתן לו תנאים אנדוגניים (= פנימיים) שונים. העיקרון הוא: שינוי בגורמים יביא לידי שינוי בתוצאות!

כל אלה הן דוגמאות של שיפוט הוליסטי – והמשתמע מכך הוא ייעוץ שיקומי להבראת המערכת כולה.

כהערת ביניים בהקשר זה, האנמן אומר (וכל בעל־מחשבה יסכים עיסו) שהגורם של מצב או אריע אינו יכול להיות המצב או הארוע עצמו. אך קו מחשבה זה הוא פשטני מדי עבור הרפואה הקונבנציונאלית ולכן אנו עדים לטיפולים פרימיטיביים ואלימים (למשל כריתת שדיים – אפילו לאשת נשיא ארצות־ הברית) המבוססים על האמונה התמימה שה«?ום שבו הופיעו סימני המחלה (במקרה זה השד) או התוצאה של המצב (במקרה זה, הגושים) הם שווים או זהים לגורם עצמו ולכן יש לכרות אותם.

יש שתי הערות (והארות) בעניין הזה וכהסבר לאחוז מסויים של מקרי הצלחה בשיטות המקובלות:

א. במקרים רבים, לאחר בדיקת רקמות, אם המימצאים הם גבוליים, הפאתולוג יעדיף למסור דיווח של ״ממאיר״ כדי להיות ׳על הצד הבטוח׳, כביכול – ולהמריץ את האשה להסכים לניתוח, כי הוא בעצמו מאמין גדול בכוחו של הכירורג לשנות עובדות בשטח. כך קורה שהרבה מקרים שפירים או גבוליים ״נירפאים״… כי לא היו סרטניים כלל.

ב. מכיון שגם האשה מאמינה שהאיזמל אכן ״הסיר את הסרטן״ – הרי כוח האמונה שלה (שיוצר אנדורפינים במוח) יכול באמת להשפיע לטובה על הגוף ולכן יש תועלת פסיכולוגית (בלבד!) לניתוחים כאלה, אם נתעלם לגמרי מהשפעתם השלילית על הדימוי־העצמי של האשה לאחר מכן, על יחסי הקירבה שלה עם בעלה, על תופעות־הלוואי של הניתוח וכו׳.

הרופא האידאלי יידע לדלות את העיקר מן הטפל – גם בניתוח המקרה שלפניו וגם בדגש שהוא שם על ההוראות הטיפוליות – והוא ינחה את המטופל להבחין בין השניים; עליו לתשאל את הפציינט כך ששורש המצב מתברר ולהנחות את השיחה לכיוון כזה שהמטופל עצמו יבין ממה נובעות בעיותיו – ואז הוא יקבל ברצון את תהליך התיקון המתוכנן. הוא יסביר לפציינט שסימפטומים הם תוצאה (= סופו של תהליך) ושהעיקר הוא הגורם (או הגורמים) – ואלה נעוצים בסיגנון החיים של האדם; תפקידם של הסימפטומים לשמש לנו כסימני־דרך – ולכן דיכוי סימפטומטי איננו ריפוי (הוא רק מסווה את התוצאות, אך לא מנטרל את תהליך המחלה).