סימפטומים הומאופתים

יש 5 קריטריונים לקביעת חשיבות הסימפטומים:

1. ריפוי מוחלט – סימפטומים שנעלמו לגמרי בתהליך הריפוי המלא של הפציינט.

2. תכיפות – סימפטומים שהופיעו אצל רוב המוכיחים.

3. עוצמה – סימפטומים שהיו חריפים במיוחד או שהשפעתם היתה חזקה.

4. פוטנציה – סימפטומים שהופיעו כשהתרופה ניתנה בפוטנציה גבוהה.

5. עיתוי – סימפטומים שהופיעו מיד, או תוך זמן קצר, אחרי לקיחת התרופה (במיוחד בפוטנציות גבוהות).

מתוך כל אלה, יכול ההומאופת המנוסה להבחין במהות התרופה, שאותה הוא יכול להתאים לאישיותו של החולה.

לאחרונה היה נסיון לחזור על ה״הוכחות״ של התרופות הקלאסיות – אולי אפשר יהיה לגלות עוד אספקטים פיזיים, מנטאליים או אישיים? אך הניסויים הופסקו לאחר שנתגלה כי החוקרים המודרניים הגיעו בדיוק לאותם ממצאים כמו עמיתיהם לפני 150 שנה.

רק ניסויים בודדים נעשו אי פעם על חיות. אחד מעורכי הניסויים האלה היה ד״ר קורי (dr. curie) סבה של מדאם קורי המפורסמת. הוא היה מחלוצי ההומאופתיה באנגליה במאה ה־19. את הניסויים ערך עם צמח בשם drosera, שהוא יעיל מאוד בריפוי שחפת (במיוחד של הגרון) כשהוא ניתן לפציינט בצורתו ההומאופתית.

הוא בחר בחתולים כחיות־מעבדה מאחר שיש בהם עמידות מיוחדת נגד התפתחות השחפת. בתור מדען בלתי־מתפשר החליט שרק אם חוק הדימוי יוכל להתגבר על ה״חיסון התורשתי״ של החתולים בפני המחלה – רק אז יוכל להוכיח לעצמו ולעולם שחוק הדימוי אכן פועל, ויפעל גם הלאה לכל הדורות.

ד״ר קורי האכיל את החתולים בצמח, ואמנם הם חלו בשחפת. אך הוא לא הסתפק בכך ורצה הוכחה, מעל לכל ספק, ולכן חזר על הניסוי שוב ושוב – עם שלוש קבוצות של חתולים בסך הכל – ותמיד חזרו והופיעו אותן התוצאות.

המושג proving מתייחס לא רק להוכחה במסגרת של ניסוי, בה משתתפים מתנדבים, אלא גם להוכחה שמתרחשת אם הפציינט לוקח את התרופה יותר מדי זמן. בשני המצבים אנו מוכיחים את התכונות של התרופה על בשרנו, ע״י יצירת סימפטומים (שהם פעולת הדחיה של הגוף את החומר הרעיל או הלא־רצוי).

כשפציינט המפגין קבוצה של סימפטומים התואמים תכונות של תרופה מסויימת והוא לוקח את התרופה בפוטנציה המתאימה (למשל, 30ם), אז הוא יתחיל להחלים לאט לאט והסימפטומים יפחתו בהדרגה עד שייעלמו כליל. זו נקודת האפס.

מעניין, שעיקרון הספירל־הכפול מתגלה גם בתחומים אחרים. למשל, הסימפטומים של מחסור בויטמין a ושל עודף בויטמין a – הם אותם הסימפטומים! (תיעדים רבים לתופעה זו רוכזו בספר the reverse effect מאת waiter a. Heiby). ברגע זה על הפציינט להפסיק לקחת את התרופה, כי היא סיימה, בעצם, את ייעודה. אם הוא ממשיך לקחת, יחזרו אט אט הסימפטומים כי הוא עושה proving לתרופה (ז״א, מייצג את התכונות שלה, כפי שקורה בתהליך הניסויים), לדוגמא, א□ אשה שרגישה מאוד לקור מקבלת silicea d30 כתרופה אישית, היא תתרפא מרוב הבעיות הבריאותיות שלה, כולל רגישות־היתר לקור. אך אם היא ממשיכה לקחת את התרופה מעבר לזמן הרצוי (ז״א, לאחר שהגוף כבר מיצה את האנרגיה של התרופה ולא צריך אתה יותר), הסימפטומים יחזרו בהדרגה והיא תפתח (בין היתר) גם רגישות מאוד גדולה לקור. כל התהליך הוא, בעצם, התגלמותו המעשית של חוק הדימוי.

שלוש התרופות המסוכנות ביותר מבחינה к הן: thuja, silicea, lachesis אם לוקחים אותן זמן רב מאוד (חודשים) או בפוטנציה גבוהה מאוד (אפילו 6 או 7 פעמים). התכונות של התרופה ”מתלבשות" על האדם ולא מרפות ממנו לעולם. ולכן, ההוראות ללקיחה נכונה של תרופות הומאופתיות הן חשובות מאוד (מידע מפורט יינתן בפרקים 6 ו-7).