מהי בריאות, מחלה, ריפוי

בריאות
הדעה המקובלת היא שבריאות פירושה היעדר כל סימנים וסימפטומים3 – וכן חופש מכאבים, פגמים או מחלות. פעמים רבות החולה מתלונן על "תחושה לא טובה" והרופא שולח אותו לכל הבדיקות האפשריות, וכשאלה חוזרות בצירוף אותיות הקסם "ב.מ.פ." (בלי ממצא פאתולוגי) קובע הרופא נחרצות שהפציינט אכן בריא, למרות תחושתו הרעה. בקיצור, הגוף טועה, לא הבדיקות…

בריאות – זה החלק הבלתי־נראה של החיים.

יש פתגם ערבי האומר:

בריאות היא נזר על ראשו של הבריא, אן רק הזולת רואה אותו.

הקביעה הזו, אומנם, משקפת את המציאות העגומה: אנו נוטים להעריך את הבריאות רק לאחר שאיבדנו אותה…

בגישה ההוליסטית הבריאות היא מצב אידאלי שבו כל התיפקודים הפיזיים, הנפשיים והמנטאליים פועלים בשיא יעילותם ובהרמוניה מלאה גם ביניהם וגם עם הסביבה. מצב שבו האדם מפגין כושר תיקשורת עם הזולת, תחושה של יצירתיות, אופטימיות, שלוות־ הנפש, מודעות־עצמית וחדוות־חיים.

מחלה
לפי הדעה המקובלת, מחלה היא מצב הפוך מבריאות, בדרך כלל המקור נחשב כחיצוני, ומתבטא בסימנים וסימפטומים3 החורגים מן הנורמה. סטיות אלה נמדדות ע״י בדיקות פיזיות ומעבדתיות, והאמינות היא רק לגבי מימצא חריג (כלומר, אם הבדיקה לא גילתה פאתולוגיה, אין זה מוכיח שאין. אם גילתה, זה מוכיח שיש. הסיבה היא שלרוב הבדיקות הכימיות יש סף־דיוק די גס).

בנוסף, הנורמות של בדיקות המעבדה מבוססות על האוכלוסיה הכללית, שבה יש אחוז גדול של חולים תת־קליניים (כלומר, שהם לא לגמרי בריאים, אך מצבם הוא מתחת לסף של התבטאות סימפטומטית). כמו כן, הטווח שנקרא "ערך נורמלי" הוא רחב מדי, ולכן אינו כה שימושי לזיהוי חריגים קלים. הבדיקות אינן מספיק רגישות כדי לגלות מקרים גבוליים או כאלה הנמצאים בשלבים שונים של התפתחות המחלה. גם צורת הדיבור המקובלת מבטאת את היחס שלנו למחלות: הן האלימות – ואנו הקורבנות "התמימים". הן ״תוקפות״ אותנו – ואנו חסרי־ישע. הן ״מתפרצות״ – ואנו עומדים ומקבלים את הדין.

לפי הגישה ההוליסטית, מחלה היא נקמתו של טבע זועם, היא ביטוי להפרת ההרמוניה בגוף (בין מערכות הגוף השונות, ובין הגוף לבין הסביבה) וסטיה של הכוח החיוני מן האיזון האידיאלי שלו (הכוח החיוני הוא ההבדל בין גוף חי לגוף דומם. הוא החיות, הוא הנפש). הכוח החיוני הוא הוא שמייצר את המחלה, במטרה להבריא את הגוף ולהחזיר את האיזון לכנו.

מחלה מתחוללת רק לאחר שהאילן הפנימי מתערער, אם ע״י הלם או חבלה, ואם ע״י מועקה או תזונה לקויה, שמחלישים את כושר התנגדותו הטבעי של הגוף.

יש שתי צורות עיקריות למחלה:

א. מחלה אקוטית, בעלת סימפטומים שמטרתם לנקות את הגוף מפסולת.

ב. מחלה כרונית, בעלת סימפטומים מתמשכים שמטרתם להתמודד עם מצב שלא ניתן לרפא.

ע״י דיכוי של מחלות אקוטיות אנו יוצרים מחלות כרוניות.

כדי להבהיר את העניין, נתבונן לרגע בהשוואה בין שני סוגי המחלות:

גורמי החולי הנפוצים:
1. פסולת ביולוגית, רעלים כימיים.
2. מחסור במרכיבי־תזונה לגדילה, לשיקום ולתחזוקת הגוף (ויטמינים, מינרלים ואנזימים).
3. מרכיבים פסיכוסומטיים (פחד, חרדה, מתח, סיכסוכים, יחס שלילי לחיים ומחסומים אנרגטיים).
4. טראומה.
5. מצוקה סביבתית/אקולוגית.

ריפוי
הריפוי לפי הדעה המקובלת הוא מצב שבו הסימפטומים נעלמו.

אם הילד השתעל וקיבל כמה מנות של סירופ נגד שיעול, אנו סבורים כי הוא נרפא מהשיעול. אם יש לו דלקת אוזניים, והוא קיבל אנטיביוטיקה, אנו מאמינים כי התרופה ריפאה אותו מהדלקת.

את דרך החשיבה הפשוטה הזו כל אחד יכול להבין. אך למעשה אין אנו מבחינים, כי התרופה נגד שיעול דיכאה את הסימפטום והדחיקה את הפסולת הרעילה לרבדים יותר עמוקים בגוף (הליחה שהגוף ניסה לדחוף לכיוון אברי ההפרשה, כמו הסימפונות וקנה הנשימה, נדחקה עכשיו יותר פנימה ותגרום בעוד שבוע או חודש או חודשיים לברונכיט או אסטמה או דלקת ריאות…) – פעולה שהופכת את המצב האקוטי למצב כרוני…

בנוסף לזאת, האנטיביוטיקה הורסת לילד גם את החיידקים הטובים (במיוחד במערכת העיכול) וחושפת אותו לקשיי עיכול או שילשולים ולזיהום פטרייתי, ולהחלשת מערכת החיסון… על זה אין מדברים!

וכשהחולה המבוגר מקבל תרופות ללב, והן מרעילות לו את הכבד והכליות… האם זה ריפויי

הריפוי לפי הגישה ההוליסטית הוא ריפוי אמיתי, לא דיכוי. הוא ריפוי שהגוף בעצמו מבצע ואנו המרפאים ההוליסטים רק מאפשרים לו ע״י יצירת התנאים הנכונים לרפא את עצמו. זהו ריפוי שאינו משאיר את הפציינט חלש, או חולני או מורעל. להיפך, הוא מרגיש טוב יותר מכל הבחינות: השתחררות מכאב וסבל; הקלה בכל הסימפטומים; חיזוק הויטאליות והאנרגיה הפיזית; תיפקוד יותר יעיל; פחות מתח נפשי; פחות עייפות גופנית ושינוי לטובה ביחסו של האדם לעצמו, לזולתו ולסביבתו – ואפילו התבהרות מטרותיו בחיים וקבלת מרץ ליישומן. זהו ריפוי אמיתי – המתקרב להגדרת הבריאות, כפי שנוסחה למעלה.

לאחר כל אפיזודה של התמודדות טבעית עם מחלה אקוטית, לא רק שאנו יוצאים חזקים יותר מבחינה בריאותית (בגלל שאיפשרנו לגוף להתנקות ע״י ניקוז הפסולת) – אלא גם יותר חזקים מבחינה נפשית, מבחינה של בטחון־עצמי ובחישול מערכת החיסון של הגוף.

נשוב לרגע למושג ההוליסטי של בריאות – ממה מורכבת הבריאות ?

הבריאות השלמה מורכבת מיסודות החיים האידאלים
(לפי הגישה ההוליסטית של נילוגרם)

אמנם השלמות האידאלית לא קיימת במציאות, אך לאדם אינטליגנטי, אם חלה -יכולה הדיאגרמה לשמש כנקודת זינוק: הוא יכול לעבור על כל מרכיב ולבחון אותו במסגרת אורח חייו: איפה החסיר? במה סטה? מכאן הוא יודע לפחות את הכיוון לשיפור המצב. הבריאות היא תוצאה של שילוב כל יסודות החיים, במטרה לאחד את הכל יחד, לשלמות אחת.

בניגוד לכך, יסודות החולי בנויים על הפרזה: ביתור חלקים מן הגוף, בניית מומחיות רפואית המושתתת על אברים נפרדים, טיפול במחלה אחת (דלקת עיניים, למשל) בנפרד ממחלה אחרת (ציסטה בכליה, למשל) באותו אדם, כאילו אין קשר בין האברים וכר. ככל שאנו מפרידים בין אבר לאבר, אנו מגיעים יותר ויותר לאנרכיה, לאבדן שליטה ולליקויי תקשורת בין החלקים (כעין "מגדל בבל" ביולוגי).

מהם הגורמים להפרדה, לחולי ולהרס ?

הצד השני של מטבע הבריאות והחולי, הוא הריפוי שמשמעותו – להשלים את החסר ולתקן את המעוות (ככל האפשר) ובכך להגיע שוב לאיזון והרמוניה.
העיקרון המנחה הוא: כדי לרפא ולשקם, יש להשתמש ביסודות החיים, במרכיבים הבונים והחיוביים. אנו לא יכולים לבנות ע״י הרס, לא יכולים לשקם ע״י הרעלה. השיטות צריכות להיות בהרמוניה עם הגוף ועם עקרונות הטבע.

הנהייה האנושית לשלמות היא כה חזקה, עד כי אפילו כשאינה קיימת אנו משפצים את הקיים כדי להגיע למשהו שלם. ניקח דוגמא פשוטה מחוש הראיה.

כאן פועל העיקרון של סינרג׳יזם (synergism), שלפיו, השלם הוא יותר מאשר סיכום חלקיו (כאילו היתה לנו נוסחה כזו: 9=2+2). שיטת הגשטאלט (gestalt) בפסיכולוגיה מסתמכת על אותו עיקרון.

גם ברפואה ההוליסטית אנו מוצאים ששילוב של שיטות טבעיות מוביל לתוצאות מהירות יותר ויעילות יותר, כי אנו מתמודדים עם הבעיה מזוויות שונות בעת ובעונה אחת.

תוכנית הוליסטית לפי שיטת נילוגרם מבוססת, לאחר איסוף נתונים, על שילוב של בדיקה ביו־אנרגטית, שיפוט מקצועי ונסיון קליני רחב:

(וכולל, בין השאר, הסרת מחסומים ריגשיים, רעילים, פיזיים וטראומתיים):

כדי לערוך השוואה בין שתי הגישות והשלכותיהן לאיכות החיים – נתייחס אל התקדמותו של האדם בתחום הבריאות בשבעה שלבים כרונולוגיים, מינקות ועד זיקנה.