עקרונות מופלאים ונצחיים
ההומאופתיה בנויה על סידרת חוקים – ובזה כוחה. על חלק מהעקרונות כבר עברנו, והם ישמשו אותנו כאן בתפקיד של ריענון. האחרים יאירו את דרכנו ויעמיקו את הבנתנו:
1. חוק הדימוי: ״דומה בדומה ירפא״ – זו המהות של התורה ההומאופתית. חוק הדימוי קובע שחומר המעורר יצירת סימפטומים כשהוא ניתן בצורתו הגולמית, ינטרל את אותם הסימפטומים כשיינתן בצורתו ההומאופתית, ולכן הריפוי מבוסס על החפיפה בין תכונות התרופה לבין הסימפטומים של החולה. ככל שהחפיפה קרובה יותר (ז״א – ככל שהתרופה דומה יותר לחולה), כן נצליח לעזור יותר בתהליך הריפוי. כמו מפתח שצריך להתאים למנעול, כך צריכה התרופה להתאים למטופל, כדי שהמצב יגיע לפתרון מושלם.
2. עיקרון ההוליזם: התייחסות אל האדם בשלמותו – גוף, רוח ונפש – ולכן התייחסות גם למחלה (אפילו אם רק אבר אחד נראה כנגוע) כאל מחלה של האורגניזם כולו. לכן, אין מחלה "מקומית"; כאשר אבר אחד חולה, כל המערכת מעורבת.
3. איזון – גם חיצוני וגם פנימי – הוא המפתח לבריאות, כולל יחס אידאלי בין המרכיבים השונים באורח החיים ויחסי־גומלין בין המערכות השונות בגוף ובינן לבין הנפש.
4. הכרה בחשיבותה של הסביבה – הפיזית, הפסיכולוגית והחברתית – בעיצוב בריאותו של הפרט.
5. תהליך הדינמיזציה (פוטנטיזציה) מעלה את החומר לרמה אנרגטית המאפשרת את התבטאות העוצמה המהותית של התרופה, כך שרעילותה פגה – ובמקביל, יעילותה גוברת פי כמה.
6. ההוכחות ההומאופתיות מהוות את הניסוי המדעי ביותר הקיים – וזאת משלוש סיבות:
א. הן מבוצעות בשיא הקפדנות והדיוק, בשיטת "העיוורון הכפול" בצורה כזו שהשפעתו ה״טהורה" של החומר הנבדק מבודדת מהשפעות אפשריות אחרות.
ב. הן חושפות את התכונות המקיפות ביותר (מבחינת ההשפעה על כל המערכות בגוף) והעמוקות ביותר (מבחינת ההשפעה על המישור הנפשי) של התרופה הנבדקת.
ג. הן מביעות את תגובתו הייחודית של האינדיבידואל.
7. אין תרופה שמגלה את כל השפעותיה על אדם אחד; לכן צריך "להוכיח" על הרבה אנשים, כי בכל אחד החומר יוצר רק חלק מתכונותיו (בהתאם לרגישות המיוחדת של אותו אינדיבידואל).
8. אנו מכירים (מתוך ה״הוכחות") את פעולתה של כל תרופה בנפרד, אך אין לנו ידע על כל יחסי־הגומלין האפשריים בין התרופות השונות – ולכן יש להיזהר מתרכובות שלא נבדקו ושיש בהן חשש של אי־התאמה בין המרכיבים השונים, או בינם לבין המטופל.
9. אין משהו בטבע שיכול להזיק, מבלי שאותו פריט יוכל גם להועיל, בצורתו ההומאופתית – ולכן כל חומר (בצורתו האנרגטית) יכול לרפא את החולה רק מהסימפטומים שאותם הוא יכול ליצור בצורתו הגולמית… ולכן המחלה שתרופה גורמת, היא אותה מחלה שהיא גם מרפאה. למשל, בלדונה מרפאה סקרלטינה מכיון שהרעלת בלדונה זהה (בסימפטומים) למחלה הזו.
10. הפציינט הוא ייחודי. אין אנו מסווגים אותו לקטגוריה מסויימת לפי הסימפטומים שהוא מפגין במשותף עם בני אדם אחרים (שסווגו במסגרת פאתולוגית מסויימת), אלא להיפך, אנו מחפשים את הסימפטומים המייחדים אותו, המאפיינים אותו באופן אישי, כי אין שני לו – ולכן בהומאופתיה אין תרופה למחלה… יש רק תרופה לחולה.
11. הכרה בתפקידו של החולה כשותף ראשי בתהליך הריפוי; הרופא הוא השותף הזוטר שתפקידו להדריך, לעזור ולכוון; הוא יכול לסייע רק בכיוון שבו הגוף בחר לפעול.
12. אין ריפוי מן החוץ. כוח הריפוי נמצא בגוף עצמו והוא פועל כל עוד האדם חי. אנו יכולים לעודד את פעולת ההחלמה ע״י הסרת גורמי־מצוקה שונים, ע״י אספקת חומרי־ גלם ביולוגיים וע״י תמיכה אנרגטית לאיזון המערכת. התרופה היא רק קטליזטור המעורר ומכוון את התהליך הפנימי של הריפוי.
13. התרופה ההומאופתית (במיוחד בפוטנציות גבוהות) ממשיכה לפעול למשך זמן רב -ולכן, אין לחזור על המינון כל עוד ההטבה נמשכת. ז״א: רק כשהסימפטומים חוזרים -רצוי לתת מנה נוספת של התרופה. בכך אנו מאפשרים לגוף עצמו לקבוע את המירווח האידאלי בין מנה למנה. מינון המוכתב ע״י הגוף הוא תמיד יותר מדוייק מאשר מינון שעליו מחליט המטפל מבחוץ.
14. הכרה בטבעו הרוחני של האדם, בחשיבות הגיוס של משאבים נפשיים לזירוז תהליך ההחלמה ובערכה של החוויה הסובייקטיבית.
15. האדם מתקיים – הן בבריאות והן בחולי – בזכות הכוח החיוני, שתמיד פועל להחזרת האיזון הדינאמי בגוף ע״י יצירת סימפטומים. הסימפטומים הם מגמתיים (הם נוצרים כדי להשיג יעד מסויים) ולכן אסור לדכא או להפסיק אותם; מכיון שהם נובעים ממקור אחיד (מן המישור האנרגטי) – לכן השימוש בתרופות הפועלות על אותו מישור הוא יעיל ביותר.
16. המחלה היא היא תהליך הריפוי. סימפטומים הם תופעה חיובית ומועילה, כי דרכם הגוף הודף השפעות מחליאות מן הסביבה ודואג לשימור והארכת החיים. המחלה מייצגת את התמודדות הגוף עם מצבי־מועקה ואת מנגנוני ההגנה־העצמית של האורגניזם. יכולת־ התגובה של הגוף נקבעת לפי הויטאליות שלו.
17. המחלה היא תהליך יצירתי המשמש כביטוי לחיוניותו של הגוף. אין לה ישות עצמית; מהותה מתבטאת בניסיונו של החולה העובר אותה; לכן אין ״מחלות״… יש רק חולים. ממילא אנו מטפלים בחולה ולא במחלה.
18. משבר הבריאות (החמרה ראשונית קצרה של הסימפטומים בתהליך הריפוי), המתרחש באחוז מסויים של המקרים בטיפול ההומאופתי (לפני שההטבה מתחילה), מעיד שהתרופה שנבחרה היא אכן הנכונה (תרופה בלתי־מתאימה לא תגרום, בדרך כלל, לא להרעה ולא להקלה). באופן אידאלי, משבר הבריאות שהגוף יוצר יכול לשמש כקטליזטור לצמיחה אישית, לפיתוח מודעות־עצמית ולשיפור מהותי באורח החיים.
19. בכל סימפטום שהגוף מייצר (כתגובה להפרעה חיצונית או פנימית), הכוח החיוני תמיד יבצע את תהליך־ההתנקות ברובד החיצוני ביותר (קרוב לעור ולאברי־ההפרשה), באפיק היעיל ביותר שהוא יכול בתנאים הקיימים – ובפחות נזק למערכת מאשר בכל דרך אפשרית אחרת – וזאת במאמץ להגן על האברים הפנימיים יותר ועל התכונות הרמות
יותר (הבנה, זיכרון, שפיות) של האדם.
20. דיכוי של סימפטומים (ע״י תרופות, למשל) מאלץ את הכוח החיוני לבטא את החולי ברבדים עמוקים יותר, דרך אברים חשובים יותר, באפיקים מסובכים יותר ובסיכון רב יותר למערכת כולה (המנגנון פועל בערך כך: כשאנו מחדירים לגוף חומר שהוא יותר רעיל מחומרי הפסולת שהגוף מנסה להוציא דרך יצירת הסימפטומים, אז הגוף – בגלל יצר ההישרדות שפועל בו – יעזוב את הסימפטומים שיצר עד כה ויירתם בבהלה להיפטר מן החומר הרעיל יותר במטרה למנוע נזק עד כמה שאפשר… לכן יש פתאום "הקלה" בסימפטומים, אבל אח״כ יופיעו תסבוכות ותופעות יותר גרועות בעקבות ההרעלה). מחלה היא יותר חמורה ככל שהסימפטומים שלה מתבטאים במישור עמוק יותר מבחינת אברים, כליות וכבד הם יותר עמוקים מעור וסינוסים, למשל. מבחינה של שכבות, המישור הנפשי עמוק יותר מהמישור הפיזי וכו׳).
21. פיענוח המצב המחלתי – בדומה לחפירה ארכיאולוגית – מגלה רבדים של חולי שדוכאו בעבר או שעברו בתורשה. את הרבדים יש לנקות אחד בפעם… הטרי ביותר יוצא ראשון (בתנאי ובזמן שהגוף בוחר להתמודד איתו)…
22. סימפטומים נדירים, חריגים או משונים נותנים יותר מידע ומהווים ביטוי אמין יותר של נפש האדם מאשר סימפטומים נפוצים, המשותפים להרבה אנשים. ההבעה המשמעותית ביותר של פנימיותו של האינדיבידואל היא התגובה האידיאוסינקרטית (idiosyncratic reaction) המאפיינת את ייחודיותו.
23. נבכי הנפש של האינדיבידואל מהווים את התשתית האמינה ביותר להתאמה־מהותית בין החולה והתרופה (זאת קבע האנמן יותר ממאה שנה לפני פרויד) ולכן הסימפטומים הנפשיים זוכים לעדיפות ראשונה בתחקיר ההומאופתי.
הפוך לסדר הופעתם האחרונות המושפעות.
24. תהליך הריפוי (וסדר התפוגגותם של הסימפטומים) נעשה כך: מלמעלה למטה, מן הפנים החוצה, מאברים חשובים יותר – לחשובים פחות ובסדר המקורית. תהליך זה נקרא "חוק הריפוי של הרינג".
25. בתהליך החמרתה של המחלה, אברים חיצוניים משתפרים ואברים פנימיים נפגמים. הסימפטומים עוברים מן הפריפריה (הרובד החיצוני ביותר) לכיוון מרכז הגוף, מן החלק התחתון לחלק עליון יותר (לכיוון הראש) והופכים מאקוטיים לכרוניים. הפרעה זמנית בתיפקוד הופכת להפרעה קבועה במיבנה -והפאתולוגיה מתקדמת מן המישור הפיזי למישור הריגשי – ואח״כ למישור המנטאלי. מערכות החיוניות־לחיים ולשפיות הן תהליך ההפנמה הזה הוא, בעצם, חוק הרינג כ״רברס".
אם אחרי שפעת מתפתחת ברונכיט, ובעקבותיה (תוך שבועות או חודשים) מתחילה קצרת או דלקת־ריאות – אז כנראה שבוצעה כאן פעולת דיכוי. חוק הרינג עוזר לנו להבין מה אנו מעוללים לעצמנו כשאנו פועלים בניגוד לחוקי הטבע.
26. ככל שהמטופל עבר יותר טיפולי־דיכוי בעבר, כן יהיו תהליכי ההתנקות וההחלמה קשים וממושכים יותר.
27. עקרונות הריפוי והדיכוי פועלים במישור הקבוצתי כמו במישור האינדיבידואלי: דיכוי תרופתי באוכלוסיר שלמה יוצר בעיות חברתיות (ירידה מוסרית, פשע, אלימות וטרור) בנוסף לגידול בסטטיסטיקה של פגמי־לידה, מחלות ממאירות ומחלות נפש – ולכן ככל שנסתמך יותר על דיכוי סימפטומטי, כן תצעד האנושות יותר בכיוון של מחלות כרוניות, ניווניות ונפשיות.
28. הגוף מכיל בתוכו את מנגנוני הריפוי ותפקידו של המטפל הוא להמריץ מנגנונים אלה לפעולה. על הרופא לדעת את עקרונות ההומאופתיה, עליו להכיר היטב את התרופות ההומאופתיות, עליו להבחין בתכונותיו המיוחדות של החולה ומשימתו העיקרית היא להביא אותו לידי ריפוי מוחלט בדרך המהירה והעדינה ביותר ע״י התאמת התרופה האישית.
29. אחרי שיקום כלל־מערכתי (דרך איזון־מחדש של הכוח החיוני), לא רק שהמטופל יפיק תועלת אישית, אלא שכל צאצאיו העתידיים יהיו בריאים יותר.
30. מכיון שהטבע הוא המרפא של מחלות, הרי עלינו לסייע לו בתהליך הריפוי לפי ההנחיות שלו, לפי המאמצים (= הסימפטומים) שהוא מפגין ובכיוון שהוא פועל.
31. בהתאם לחוק ארנט־שולץ:
* מינון גס (של חומר) גורם לשינויים פיזיים במערכת והורס פעילות חיונית.
* מינון בינוני מעכב או חוסם.
* מינון קטן מעורר את הגוף ומגביר פעילות חיונית.
* מינון זערורי (הפועל במישור אנרגטי) מביא לריפוי בגלל שהוא פועל על אותו מישור בו פועל הכוח החיוני.
32. התכונות של התרופה ההומאופתית (במיוחד בפוטנציות הגבוהות) הן שונות לחלוטין מהתכונות של החומר הגולמי ממנו היא מופקת; התרופה משפיעה על הגוף בזכות הכוח הדינאמי שנוצר בה בתהליך הפוטנטיזציה.
33. התרופה ההומאופתית זוכרת את העבר (את המקור ממנו היא באה) למרות שאין בה כל חומר, בדומה לגרעין הקטן של תפוח שיכול ״לזכור״ את העתיד – ז״א, את ייעודו הגנטי להתפתח לעץ־תפוחים שלם.
34. לתרופות יש השפעת דיכוי על הכוח החיוני, אם הן גורמות ליצירת סימפטומים שונים (או מנוגדים) לסימפטומים שהחולה יצר באופן ספונטני. לתרופות יש תכונות־מרפא אם הן גורמות ליצירת סימפטומים דומים (או זהים) לסימפטומים שהחולה מייצר. מכיון שסימפטומים מייצגים את הכמיהה של הגוף להבראה (דהיינו, את תהליך הריפוי), לכן החמרה ראשונית של הסימפטומים – במסגרת הטיפול ההומאופתי – מובילה לשיקום בריאותי, כי התרופה פועלת באותו כיוון שהגוף פועל.
35. סימפטומים נעלמים מתוך כך שהחולה נרפא – ולא להיפך! הם נעלמים כי הגוף אינו זקוק להם יותר (משום שהם כבר מילאו את ייעודם). אם סימפטומים נעלמים בדרך של דיכוי, אין הדבר מסמל ריפוי.
36. התרופות ההומאופתיות הן איכותיות ולא כמותיות. הן פועלות לפי המהות הדינאמית שלהן – ולא כתוצאה מהשפעתן במישור הפיזי או הכימי. הן מורכבות מויברציות המוליכות מסר ביו־אנרגטי מסויים אל תוככי הישות האנושית. בכוחן להשפיע על הכוח החיוני כי הן "משדרות על אותו הגל".
37. עיקרון העיתוי (זו תרומתי הצנועה לתורת ההומאופתיה) מתעד את התופעה שכל תרופה שבכוחה לרפא מצב מחלתי מסויים, יכולה למנוע את אותו המצב אם תינתן בעיתוי מוקדם יותר (ז״א, לפני שהארוע הפתולוגי מתרחש). מכיון שמניעה צריכה לבוא לפני הטיפול (וכפי שאנו רואים, היא יכולה גם לבוא במקומו) לכן רצוי להעזר בהומאופתיה לפני שיהיה צורך בביצוע טיפולים אגרסיביים (כגון, הרעלת המערכת בכימיקלים, ניתוחים לכריתת אברים או חשיפת הגוף להקרנות).
38. הופעה־מחדש של סימפטומים שהיו בעבר (אגב טיפול הומאופתי), או תופעות־עור (כמו פריחה או אקזמה), או שפעת (אפילו אם שני האחרונים לא היו בעבר) – מייצגים את החצנת המחלה לפריפריה של הגוף (ע״י ניקוז הפסולת הביולוגית דרך העור ודרכי הנשימה) ולכן, הם מהווים תהליך חיובי, למרות אי־הנוחות הכרוכה בו. v
39. את מהות התרופה אפשר לשחרר מקליפתה החומרית רק ע״י תהליך הפוטנטיזציה, הנעשה ע״י שלבי מיהול וניעור (המיהול מסיר את הרעילות והניעור משחרר את הכוח הטמון בחומר). בכל שלב נוסף של מיהול וניעור, אנו מגבירים את הפוטנציה (העוצמה) של התרופה. החל מן הפוטנציה D24 (או 12c) ומעלה התרופה אינה מכילה אף מולקולה מן החומר האוריגינלי (לפי חוק אבוגדרו).
40. ההומאופתיה, במהותה, אינה מונופוליסטית. כלומר – היא אינה מצהירה: "אני ואין בלתי". להיפך, היא פלורליסטית וסובלנית, היא מכירה בערך של שיטות טיפול נוספות בשעת הצורן. למשל: כירורגיה בעקבות תאונות, קיבוע גפיים שבורות בגבס במסגרת של אורתופדיה רפואית, פסיכותרפיה לשיחרור מתח נפשי, היפנוזה להעלאת הדימוי־העצמי, דיאטות מיוחדות למצבי בריאות שונים, טיפול קוסמטי בחומרים טבעיים, פעילות פיזית וספורטיבית סדירה, ניתוחים פלאסטיים בשעת הצורך וכר.
אחד מן העקרונות – חוק הריפוי של הרינג – מצדיק הרחבה: תגובת הגוף לטיפול הומאופתי מאורגנת לפי חוקי הטבע, כמובן. כל תהליך של ריפוי אמיתי (לא דיכוי) – לא חשוב מה הוא המצב ובאיזו שיטה ניתן הטיפול – מתחיל מן הפנים ומתקדם כלפי חוץ. מצב פנימי כמו תעוקת־לב, יתרפא לפני מצב חיצוני כמו בעיות־עור או פרקים. כמו כן, מצב כרוני .יצא מן הגוף בשלבים של התפרצויות אקוטיות (למשל, דלקת ריאות תצא באפיזודות של שיעול או נזלת שדוכאו בעבר).
הכיוון של ההחלמה הוא מלמעלה למטה. באקזמה או פסוריאזיס, למשל, הקרקפת והראש ישתחררו מהמחלה לפני שישפיע תהליך השחרור על החזה או הגפיים. סדר היעלמות הסימפטומים יהיה הפוך לסדר הופעתם המקורי (כי הרי הם בדרכם החוצה). מכאן, שהסימפטומים הטריים, אלה שהופיעו אחרונים בהשתלשלות המחלה, הם יהיו הראשונים להיעלם. אלה שהופיעו לפני הרבה שנים, יהיו האחרונים בתור.
תהליך ההחצנה (הדיפת המחלה כלפי חוץ, כחלק חיוני בתהליך הריפוי) יכול להבהיל את הפציינט, אם הוא לא מבין את המתרחש. למשל, כאבי לב, פלפיטציות וחוסר נשימה נעלמים – אך יחד עם זאת עלולים להתגבר סימפטומים יותר חיצוניים (לזמן קצר) – כמו כאבים ריאומטיים.
כדוגמא מוחשית יותר לתמונה של חוק הריפוי, נביא מקרה שעליו מספר ד״ר ברנרד ג׳נסן, אבי האירידולוגיה בארה״ב ורופא טבעוני ידוע: באה אליו אשה מבוגרת שסבלה משלפוחיות חוזרות ונישנות מתחת לבית השחי. במשך שנתיים טופלה בעניין זה אצל רופאים קונבנציונאליים. הם חתכו את השלפוחיות, ואלה צמחו מחדש, וחוזר חלילה. לבסוף ראתה שבמאבק מנצחות השלפוחיות, ולא הרופאים, והחליטה לנסות שיטה אחרת. ד״ר ג׳נסן שינה לה את תכנית האכילה, נתן לה הוראות לניקוי פנימי של הרקמות, וביקש שתחזור לאחר 4 שבועות. כשבאה לביקור הבא בישרה לו שאמנם השלפוחיות ניספגו חזרה לעור ולא גדלו יותר, אך היא קיבלה פתאום פריחה על איזור החזה, והפריחה מאוד מפריעה לה. היא הודתה שסבלה לפני שנתיים מפריחה כזו, אך הרופאים נתנו לה משחה מיוחדת, וזה עבר.
ד״ר ג׳נסן הסביר לה, שזהו סימן להתנקות הגוף וזה יעבור כלעומת שבא, ובינתיים הדריך
אותה להמשך התכנית. כעבור חודש חזרה לפגישה השלישית; הפעם לא יכלה כמעט ללכת, והגיעה לקליניקה נתמכת ע״י אחיה ובעלה. היא התלוננה מרות על המצב החדש שתקף אותה רק יום קודם לכן, וטענה, כי זה "גרוע יותר" מהריאומטיזם שממנו סבלה לפני 10 שנים… ובכלל, טענה, מה עושה לה ד״ר ג׳ונסן שכל המחלות הישנות שלה נזכרות פתאום לחזור…
ד״ר ג׳נסן הרגיע אותה והבטיח כי תוך יום־יומיים יעלם הריאומטיזם כלעומת שבא… הוא הזמין אותה לבוא אחרי חודש, ושלח אותה הביתה עם שני מלוויה.
הגברת לא חיכתה למועד שנקבע לה. היא הופיעה אחרי שבועיים, הודיעה שאמנם נעלם הריאומטיזם כלא־היה לאחר יומיים, אבל עכשיו יש לה עניין חדש: הפרשת מוגלה מן האוזניים (דרך אגב, הגברת היתה חרשת ב-20 השנים האחרונות). ד״ר ג׳נסן אמר לה שאם זבל יוצא מן הגוף זה סימן טוב ושתהיה סבלנית… כנראה היתה לה בעבר דלקת אוזניים שדוכאה, ועכשיו הגוף מנסה להוציא את חומרי הפסולת החוצה.
לאחר כשבוע חזרה הגברת – והפעם עם חיוך מאוזן לאוזן. כששאל ד״ר ג׳נסן לפשר השמחה, הסבירה שהיא לא יכלה לישון בלילה בגלל השעון בחדר… זו הפעם הראשונה ב-20 שנה ששמעה תיקתוק של שעון!
סיפור זה הוא מקרה קלאסי המדגים את חוק הרינג: קודם נעלמו הסימפטומים הטריים (השלפוחיות), אחר־כך הופיעה (בדרכה החוצה) הפריחה על החזה, שדוכאה לפני שנתיים, אחר כך חזר הריאומטיזם, שנדחק פנימה ע״י טיפול תרופתי לפני 10 שנים, ולבסוף התנקו האוזניים מן הדיכוי התרופתי שהתרחש לפני 20 שנה, וחזרו לתפקד.
חוק הרינג הופך לברור יותר אם אנו ממשילים אותו לדרך הכניסה לדירתנו. אם בדרכנו פנימה אנו עוברים את המסדרון, את הסלון, את חדרי השינה ולבסוף נגיע למרפסת -בדרכנו החוצה, נעבור את אותם המקומות, אבל בסדר הפוך.
בגלל שהבנה של תהליך ההתנקות – ניקוז הפסולת מן הרקמות הפנימיות וחזרה של ״צרות ישנות״ בדרכן החוצה – היא כל כך חשובה, אני לפעמים מתפתית לחשוב שההומאופתיה מותאמת יותר לעילית האינטלקטואלית שבעם מאשר לאדם הפשוט, שמעדיף לא לחקור תהליכים ביולוגיים ולא לחשוב עמוק מדי.
לפעמים אנשים שואלים איך אפשר לדעת אם הטיפול שאנו עושים הוא ריפוי או דיכוי? התשובה לכך היא פשוטה: השתמשו בחוק הרינג כמו במפת־דרך.
החוק עובד גם להיפך. כלומר – בפעולת הדיכוי, הסימפטומים מתקדמים מן החוץ פנימה, מאברים חשובים פחות לחשובים יותר, מלמטה למעלה, וסימפטומים חדשים מופיעים כתוצאה מהרעלת התרופות.
"הנה, שוב הבית נקי ויפה."
בהקדמה לסיפרו של ג׳ורג׳ ויטולקאס – הנחשב כגדול ההומאופתים בדורנו – אנו מוצאים הסבר למנגנון המביא לכך שהאלופתיה היא שיטה המנציחה את עצמה (כלומר, שאלה שמשתמשים בשירותיה, יהיו נזקקים לשירותים אלה יותר ויותר):
״העובדה היא שההומאופתיה פועלת; האלופתיה – בניגוד לטיעוניה המרשימים – אינה פועלת. אנשים חושבים שהיא פועלת כי היא מצליחה לדכא סימפטומים. כתוצאה של פעולת הדיכוי הזאת, מתפתחות מחלות עמוקות וחמורות יותר, שגם אותן צריך לשוב ולדכא…
האלופתים מחליפים את המירשמים בתדירות ומשתמשים בכל פעם בתרופה חזקה יותר (כמו ״תרופת־הפלא״ התורנית…) תהליך הנקרא קידמה רפואית. האנשים אינם מבינים שהפירוש של כל זה הוא שהשיטה לא עובדת. אם התרופה היתה מרפאה את החולים, אז לא היה צורך לנסות משהו חדש…
ההומאופתיה נשארה כמו שהיתה ביסודה; השיטה פעלה אז -והיא פועלת גם היום".
★ ★ ★
דוגמא קלאסית אחרת הממחישה את ההשלכות־לטווח ארוך של תהליך הדיכוי מביא ד״ר בורנט בספרו ־50 reasons־.
הוא מספר על פציינטית צעירה, בערך בת 30, אשר סבלה במשך שנים מכאבי לב (אנגינה פקטוריס) שתקפו אותה בעת הליכה. משום כך היא חששה לצאת מפתח ביתה מפחד שתתעלף או תיפול ברחוב. בבדיקה רפואית לא התגלה פגם אורגני בלב.
בהיסטוריה הרפואית התגלה שבגיל העשרה היו לה סדקים בעור בחלק הפנימי של המרפקים ולכן לא יכלה ללבוש שרוולים קצרים וכשהתבגרה ורצתה להכיר בחורים, הפריע לה הדבר מאוד. רופא עור ידוע נתן לה משחה והסדקים נעלמו.
היא התחתנה תוך זמן קצר ולאחר תקופה מסויימת התחילו בעיות עם הלב. כמו כן, היא ילדה עובר מת. כשבאה אל ד״ר בורנט, הוא מיד חשב על קשר סיבתי בין הטיפול התרופתי שניתן בעבר לבעיית העור (בעיה שלא נפתרה אלא הודחקה לרבדים עמוקים יותר, פנימיים יותר) לבין בעיות הלב שהתפתחו בעקבות הדיכוי. ייתכן שהיה גם קשר עם הלידה הטראגית של העובר המת.
ד״ר בורנט נתן לפציינטית תרופה הומאופתית (sulfur) – ותוך חודש הופיעו מחדש הסדקים בקיפולי המרפק וחלפו אחרי מספר ימים, ואיתם נעלמו גם כל הסימפטומים של אנגינה פקטוריס, כאילו לא היו מעולם. לאחר מכן נולדו לפציינטית תינוקות בריאים ושלמים.
מקרים קלאסיים אלה ממחישים לנו עד כמה חשובה הבנת העקרונות של חוק הדימוי, חוק הריפוי – והבנת המנגנון של פעולת הדיכוי, כדי שנדע איך לשנות את המצב מחולי לבריאות. חשוב גם שהפציינט יבין את העקרונות, כדי שלא ייבהל כשהוא עובר "משבר בריאות״ – כשבעיות ישנות צצות על פני השטח בדרכן החוצה.
סיפור היסטורי אחר הממחיש את חשיבות ההבנה ההומאופתית הוא סיפור גילויה של תרופה הומאופתית חדשה. ד״ר גארט ווילקינסון (garth wilkinson) – הומאופת ידוע במאה ה-19 – נסע לחופשה קצרה לאיסלנד, בקרבת הר הגעש הקלה (mount hekla). במהלך טיול רגלי באזור הוא שם לב כי הצאן שרעה באחו למרגלות הוולקנו הרדום (מקום שהיה זרוע אפר של לבה), גידל זיזי עצם במקומות שונים בגוף.
ד״ר ווילקינסון חשב מיד על חוק הדימוי. הוא לקח מן הלבה איתו הביתה, והכין ממנה תרופה הומאופתית בשם hekla lava הפועלת יפה להמסת זיזי עצם מיותרים בכל מקום בגוף. תרופה הומאופתית חדשה התגלתה באופן אקראי רק הודות לכך שהמתבונן היה בקי בחוקי הטבע; בדיוק כפי שניוטון גילה את חוק הכובד, כאשר במקרה ראה תפוח נושר מן העץ (יש אומרים שגם הכלב שלו ראה את הארוע המרשים, אך לא הגיע למסקנות מרחיקות לכת…)