בורא בריאה בריאות
יוסף רוס
יום רביעי 27 אוגוסט 2003
דברי פתיחה – יוני אליצור
התפיסה ההוליסטית כיום מדברת על שילוב של חומר ורוח, כאשר החוכמה המופלאה היא לעשות את השילוב בין השניים – בין החומר והרוח ובין הגוף לנפש, ובזה תימצא נקודת הבריאות.
בריאות פירושו ברור. ברור – מבורר מכל הפסולת וממילא גם הראייה מאוד ברורה, כאשר הראייה מבוררת מכל פסולת, אז היא צלולה וברורה. נקודת הבריאות נמצאת בשילוב בין החומר לרוח. הבריאות בשני הכיוונים. גם בריאות הגוף ואז אומרים שבריאות הגוף תלויה בבריאות הנפש, כשאדם שנפשו איננו בריאה, חייו רבויי כעס, אינו יכול לצפות להיות בבריאות הגוף. כדי להיות בריא בגוף נצפה לעשות תיקון בבריאת הנפש. בלי רפואת הנפש אין מקום לרפואת הגוף.
בכיוון ההפוך, אפשר לראות את הנפש כרפואה עיקרית, וחולי הגוף לאבחון כמצב הנפש. כלומר, שהגוף הוא סוג של סימפטום, כאשר שורש הבעיה הוא הבעיה הנפשית, וכל החולי הגופני הגיע כדי שנדע מה לפתור או איך לפתור.
היהדות, שנוסדה לפני 4000 שנה, על ידי אברהם העברי, דגלה בדואליות של המציאות. אברהם אמר שמה שאנו רואים זה חומר, וזה לא הדבר היחידי שאנו יכולים להסיק שנמצא פה, ומזה נולדה היהדות.
מונותואיזם זו תפיסה של כל המציאות. ההבנה שהחומר הוא כלי ומשל לעולם הרוח, והחיים של האדם כעין מסע לקראת תובנה מאוד גדולה, וכל דבר במסע הזה, כל התקדמות כמו גם כל כישלון (מחלה), זה לא רע אלא רק עוד רף שצריך לעבור בדרך לתובנה הזו. ברגע שהוא יעבור כבר לא נזדקק לו.
האדם ומעגל האיכויות – יוסף רבס
מעגל האיכויות משמש את ההומאופתים כמו מפת דרכים. משמש לאוריינטציה, להבנה, לתפיסה כוללת של האדם בעולם, מערכת היחסים והגומלין ביניהם, מהדברים הפשוטים הפיזיולוגיים ועד הדברים הפילוסופיים והרוחניים.
אנו נמצאים בעולם דינמי, הקליטה של העולם נעשית אצלנו בדרך החושים (ראייה, שמיעה, חוש הטעם, חוש הריח, חוש המישוש). אם אנו מסתכלים על העולם החיצוני וקולטים את מה שנראה, את מה שנשמע, מ ה שמריחים, טועמים וממששים, עדיין זה לא יספיק לנו כדי להשלים את תמונת העולם החיצונית.
אנו חושבים שמה שאנו קולטים בחושים זה מה שקיים. אבל אין זה כך.
בן אדם רוצה לתאר במושגים "התפכחנו מהחלום" שהוא חי בתוואי מסוים, ולא הצליח. באה המציאות ותפחה לו על הפנים. הרבה פעמים אנו משקיעים מאמצעים כדי להשיג מטרה מסוימת, מדענים, חברות, משקיעים סכומי עתק כדי להגיע לנקודה מסוימת במחקר ובסוף מגיעים למבוי סתום.
המציאות מראה אחרת. כל מה שאנו רואים בעולם החיצוני ומה שאנו קולטים באמצעות החושים מורכב אצלנו עולם פנימי בתחושה שלנו ובהכרה שלנו, שכולל את כל המציאויות החיצוניות, ונוצר אצל האדם עולם פנימי שצריך להיות זהה ודומה לעולם החיצוני. באופן תיאורטי זה נכון. אם כל הצינורות של החושים היו נכנסים למוח האנושי ללא הפרעה, והיו מורכבים בדומה לעולם החיצוני, היינו מקבלים שהעולם הפנימי אצל האדם והמציאות של העולם החיצוני היו ללא הפרשים. האדם כדי לפעול בעולם החיצוני ולהשיג את רצונו, צריך שהדרך תהיה זהה לזו של העולם הפנימי ולזו של העולם החיצוני. אם יוכל לנווט את דרכו בעולם הפנימי, יוכל לקבל את מה שרוצה בעולם החיצוני.
ברגע שהיכולת של האדם פגועה לייצר את העולם הפנימי שלו מהנתונים שהוא מקבל מהעולם החיצוני, העולם הפנימי לא יהיה 1:1, אלא קצת שונה. הפרופורציות יהיו שונות, ולכן כשיתווה דרך להשיג משהו, כשיעשה את אותם הצעדים בעולם החיצוני הוא לא יגיע למטרה שלו, למרות שעשה את הדברים בצורה מדויקת. היחסים בין היחסים פה השתנו, המרכז הוא לא אותו המרכז, וכל צעד שהוא יעשה בעולם החיצני, לא יהיה תואם את כיוון המטרה כמו בעולם הפנימי.
כאן משמש לנו מעגל האיכויות בתור מודל להמחשה בין היחסים בין העולם החיצוני והעולם הפנימי.
העולם החיצוני הוא משתנה כל הזמן. לפעמים אנו לא קולטים בשנייה אחת מה השינוי, אבל לאחר שעה שעתיים רואים את השינויים של התקדמות הצל, השתנות השמש, הבדלים בטמפרטורה, זריחה של הלבנה בלילה, שינויים של עונות השנה, פריחה ולבלוב באביב, התכנסות של בעלי החיים לקראת החורף, החורף בעצמו (לחות, קור, גשם) והפשרה לקראת האביב, הבשלה של הפירות וחוזר חלילה.
ילד שנולד ולא שכלל את העולם הפנימי שלו, ויש לו קשיים בדרך, התקלות שהוא נתקל בהם ולא יכול להתגבר עליהם, סימן שהחלקים האלה בעולם הפנימי של האדם לא משוכללים, חסר לו משהו.
תינוק מופיע לעולם עם החיסרון שלו, כדי שיוכל להשלים אותו בהמשך. כל השנים שניתנו לאדם במתנה מאז שנולד ועד שהולך לעולם אחר, הוא חייב בכל יום ובכל לילה, לפעול ולעשות כדי להשלים את החיסרון שלו. ברגע שהוא עושה כך, יש לו הרגשת סיפוק, הרגשת הנאה, הרגשה שמגשים את עצמו. בדרך הזו של הגשמת הפתרונות, יש כל הזמן מכשולים בדרך.
השכלול של העולם הפנימי בחלק הפנימי של האדם כרוכה בסבל, כוחות, ייסורים כדי להשלים.
לעומת זאת, החלקים שכבר השתכללו וכבר שלמים אצל הבן אדם, קל לו מאוד ואין לו צורך להתמודד.
עכשיו יש כאן שני קטבים. החיסרון מול היתרון.
יתרון – כל המעלות הטובות שלו.
הוא בא לעולם להשלים את החסרונות.
ביהדות מברכים על החסרונות. מה ההיגיון פה? מדוע לא לברך על מה שיש? בגלל החסרונות אפשר להשלים אותם ולהפוך אותם ליתרונות. הצימאון של האדם נותן לו את היכולת להישרדות בחיים.
כשאנו צמאים (חיסרון בתור צימאון) אנו הולכים לשתות מים. אם האדם לא עייף, אם הוא לא רוצה לעשות פעולות פשוטות, שמקיימות את המשכיות החיים כבר היה עובר מן העולם.
מכאן אפשר ללמוד שיש צימאון רוחני לאדם ויש צימאון גשמי. הצימאון הרוחני הוא החיסרון הרוחני (מדיטציה, ספרים). בדרך כלל כל מה שמשביע את החושים לא מרווה את הצימאון הרוחני. כלומר, מוסיקה, ריחות, אוכל טוב. תענוגות גשמיים לא ישביעו חסרונות רוחניים. הטעות כמעט ללא יוצא מן הכלל של כל העולם, שהם לא מפרשים את החסרונות בצורה ראויה.
המציאות מראה שככל שהאדם משתמש בכלים גשמיים החיסרון הולך וגובר.
ככל שהערנות הולכת וגוברת דרך שימוש בקפה, אפשר להבין שהחיסרון גובר.
הסיפוק הגשמי של כל התאוות של האדם, ללא יוצא מן הכלל, תמיד תביא לירידה רוחנית שלו. אם זו המטרה שלו, לספק ולגרות את החושים, הסוף של האדם אובדן. החיסרון האמיתי שלמטרתו הנשמה שלו באה לעולם ובנתה את הכלים הגשמיים במעיי אימו, עוד שהיה עובר, כל יום שעובר בדרך הזו, הסבל שלה הולך וגובר, ולכן התסכולים הפנימיים, שבאים מתוך המאבק.
כל מה שנקרא חולי, סבל וייסורים, זה התוצאה במאבק בין החלק הרוחני שבא לעולם כדי להשלים את החיסרון שלו, לבין החלק התחתון של האדם, שרוצה לספק את המאווים והתשוקות הגשמיות. המלחמה ביניהם נראית בחוץ על פני הקליפה החיצונית של האדם, כשהיא הגוף הגשמי של האדם (העור והשכבות שמתחת לעור, השרירים, העצמות, הגידים והאברים הפנימיים, והדם שזורם בתוכנו, והשכל שיכול לחשוב ולפרש והרצון שטמון בבן אדם לרצות ולשנות את הרצונות שלו). ברגע שיש מעצורים, יש ניגוד אינטרסים בין ההנהלה לבין אלו שצריכים לעבוד בבית החרושת, יש לאדם ייסורים וסבל. העולם המערבי קורא לזה בשמות של מחלות, והעולם הרציונלי טוען שזה רק סימן שיש מאבק בין החלק העליון לבין החלק התחתון. אם נעשה ביניהם שלום, וההיררכיה בין העצבים לבין מיליארדי התאים בגוף הסדר וההיררכיה בעולם, שכל הרמות הנמוכות ביותר צריכות לשרת את הגבוהות, והרמות הגבוהות צריכות לדאוג לנמוכות לסדר וכלכלה, ליחסים של התחדשות. זאת אומרת, שיש יחסי גומלין בין החלקים. ברגע שאין שוויון, הקלקול מתבטא בחוץ, מופיעות תופעות לא רציונליות. הדרך של עשיית השלום בין החלק העליון והתחתון צריכה להיות שיטה אינפורמטיבית. מתוך הסיבה הזו בא האדם לעולם. רק החיסרון הפנימי מביא להתגשמות של כוחות רוחניים לצורה שנקראת אדם.
את החסרונות הרוחניים שיש לאותו תינוק שבא לעולם, לא נראה בגשמיות, והקונפליקט האמיתי שיש לבני אדם זה לא במישור הפיזי, אלא בין הכוח הרוחני שעזר להם לבוא לעולם ועזר להם לבנות את הכלים הגשמיים.
אין בן אדם אחד בעולם שהחיסרון שלו יהיה דומה לאדם אחר. מכל האנשים שנולדו אי פעם, לא נמצא אנשים שהחסרונות שלהם כל כך מדויקים. לכן אנשים הם כל כך אינדיוודואלים.
כשנאסוף את כל החסרונות של בני האדם מאז האדם הראשון, ועד גמר התיקון, זה יהיה החיסרון הכלל אנושי.
לקבוצת אנשים יש חסרון קבוצתי, ולכלל האנושות יש חיסרון כללי, שעל ידי זה שאדם מתקן את התיקון הפרטי שלו, הוא עזר לתיקון בעולם עצמו.
אם אדם לא ידאג לחיסרון שלו, אלא ידאג למלא את היתרון שלו, החיסרון כל פעם יתרחב. הבור העמוק הזה יפער יותר את פיו ויהיה יותר גדול. הדבר היחידי שנותן לאדם, לאומה לשרוד בעולם זה שעובדים להשלים את החסרונות.
שלמה המלך אומר "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא" – הטבע של המים שהם כל הזמן זורמים למטה, רוצים להתאסף, והדרך שמובילה נקראת הנחלים. אם כל הנחלים הולכים לים והים אין לא מוצא, מכאן יוצא שהים היה צריך להתמלא תוך זמן קצר, ובכל זאת החידה שלו שהים איננו מלא. איך הוא איננו מלא? אם הים הוא חיסרון והוא בולע את כל המים, היווצרות המים באטמוספירה, התאדות זה דברים שלא רואים בחושים.
בהיגיון, אם לא היה יציאה של מים הים כן היה מלא. ההתאדות של המים אינה נראית.
השמש מחממת את הים, המים נהפכים לאדים, והשמש עושה קיטוב (פולריזציה). המים נטענים מטען חשמלי, עולים למעלה ונוצרים עננים. התשוקה החזקה של המים לחזור לים זה היתרון של בני אדם. אז יש התפרקות חשמלית. המטען החשמלי שנלקח מהים כל כך רוצה לחזור, שלפעמים רואים ברקים, סערות.
הנשמה של האדם עושה בדיוק את אותה הדרך – לעולם הזה היא לא רוצה לרדת. מכיוון שהעולם שלנו נקרא עולם המעשה,
כתף – מתאר את הרצון של היד
מפרק – מתאר את המחשבה
אצבעות / שפתיים – מעשה
הביצוע של המעשה צריך להיות 100% זהה לרצון. העולם החיצוני צריך להיות זהה לעולם הפנימי. ברגע שיש מעצורים, הזרימה מהרצון למעשה לא תהיה מדויקת.
חלומות, תשוקות, כתב יד – כל אלו ישקפו את החיסרון של האדם שבא לעולם להשלים אותו.
אדם שיש לו הרבה ליחה, תמיד יצטרכו אינסטלטור לפתוח את הדברים למטה.
אדם משפיע על הסביבה החיצונית שלו, לא שהסביבה משפיעה על האדם. תמונת המודל, בניית המודל הפנימי, נעשית מתוך בנייה פנימית. ברגע שיש סטייה, לא תהיה זהות בין העולם החיצוני והפנימי, לכן הניווט והדרך שהאדם יעשה כדי להשלים את התיקון שלו יתקלו בקיר אטום.
כדי שאותו אדם יגיע למה שהוא רוצה בעולם החיצוני, ככל שהוא יעשה יותר צעדים כדי להשיג עוד ועוד, הוא לא ישיג את זה. הדרך היחידה היא לשנות את מערכת הקורדינטות של העולם החיצוני כדי שיהיה תואם לעולם הפנימי. לכן, כל מאמצי העל של מדינות בעולם, בחימוש ובמלחמות, לא מניבות את התוצאות. המלחמה צריכה להיות פנימית. השיטה היחידה היא להתאים את האדם לעולם. אנו לא נשנה את העולם, את התקדמות ההיסטוריה. אדם לא יכול לעשות שהשמש תזרח שנייה אחת יותר מוקדם, אי אפשר להזיז את השבת, לשנות טמפרטורה בעולם. הוא יכול לקרר במקום אחד, ולחמם במקום שני. אדם שמקרר את הבית, מחמם את הרחובות. אדם יכול לשנות את צבירות האנרגיה בעולם אבל לא ניתן לשלוט על שום דבר בעולם.
אדם יכול לבנות שהמודל הפנימי שלו יהיה נאמן למקור, אז כל מה שהוא עושה הוא יגיע למה שהוא צריך.
הגדרה של בן אדם בריא הואזה שמשיג את הרצון שלו, וככל שהוא יותר בריא הוא משיג את זה בזמן מועט.
קודם כל זה השגת הרצון, והמימד השני הוא הזמן.
מצד שני, ככל שיהיה יותר חולה, הזמן ילך ויתארך. החולה הקיצוני אף פעם לא ישיג את מה שהוא רוצה.
כל פעם שהאדם עושה משהו נגד החיישם שלו, נגד האמת שלו, או שיעשה משהו ליתרון ולא לחיסרון, תמיד המצפון יראה לנו. הזיהוי של האמת נמצא במצפון, שמגיע מהחלק הרוחני הכי גבוה של הנשמה.
המצפון הוא תולדה של המשכיות החיים. אחרת לא היינו אוכלים, נושמים וחיים. החסרונות הם אלו שמחיים אותנו. חסר לנו חמצן בדם וכשהחמצן בדם עולה יש אנחה.
החיים הם לא מקריים. יש מערכת כל כך משוכללת, שאפילו קשה לנו לקלוט את זה.
המצפון תמיד דופק ואומר לנו מה לעשות.
ציור 2 – ארבע היסודות
ארבע היסודות הפשוטים הם אש, אדמה, אוויר ומים. הסדר העוקב נשמר גם אצל הדומם, גם אצל הצומח, החי והמדבר. העקרונות האלה נמצאים במהלך החודש, במהלך היממה, בכל דבר פשוט שאנו עושים. הפרופורציה ביניהם היא שונה.
באפיית לחם אנו לוקחים את החיטה הצהובה (אדמה), טוחנים אותה הופכים אותה לקמח והיא עברה שינוי צורה. מוסיפים לה את הקוטב השני שמאזן (מים) ועל ידי זה הפכנו את הקמח היבש לעיסה. עכשיו במקום שהאדמה והמים יהיו בשני קצוות, עשינו תיקון וכך הבאנו אותו לדרגה רוחנית יותר גבוהה לפני שנפרד הזרע מהשיבולת. התיקון זה הליכה אחורנית למקום כמו שהיה בדרגה רוחנית קודמת יותר. כשמגיעים לרמה גשמית נמוכה, החלק הרוחני פחות נראה. לכן גשם זה גשמי, גופני. התגשמות זה הפיכה מאדים (דבר רוחני) יורד למטה בצורה של גשם, ומוציא מהאדמה שכוללת בתוכה את כל העתיד, והמים שבאים מצד ימין לצד שמאל בציור, יכולים להוציא מהאדמה את העתיד שלה. ברגע שהגשם יורד לאדמה (גשם – שיכול להגשים את הפוטנציאל שנמצא באדמה). הצמח הוא העתיד שהיה בעבר של הזרע. הצמח שצומח, ברגע שיצר גרעין, העולם מתקדם, הגרעין הפך להיות עבר, והאדמה מכסה אותו. כוח הגשם והמים הוא העתיד. ברגע שנפגש עתיד עם עבר הוא יוצר את הווה. המפגש בין המים לאדמה מביא את ההווה, ואילו הפיצול ביניהם (הווה שמפצלים לשני קטבים) גורם לעבר ועתיד.
אדם שם שמרים (כוח אוויר) שאוכלים ומפרקים את הכוח שבקמח ויוצרים גז שנקרא סי או2 .מכיוון שהעיסה דביקה, העיסה תהיה תוססת.
השלב האחרון, אש. לחם צריך שיהיה אפוי טוב, אבל לא אפוי מדי.
כל מאכל שאדם מכין אנו מכוונים אותם שיהיו במרכז.
הדברים שנמצאים במרכז יכולים להשלים חסרונות.
הדברים שנמצאים מחוץ למרכז, יכולים להשלים יתרונות.
אומנות הבישול והכנת מאכלים באה מתוך אומנות של הידע של הקיטוב והאיזון ביניהם. במכונית, אם מערכת ייצור החום לעומת מערכת הקירור והמאוורר לא יהיו מאוזנים, המכונית לא תיסע טוב.
חומר דלק זה עבר.
על די עבר מפיקים עתיד, ומגיעים להווה.
הנסיעה ברכב כל שניה היא מצב של הווה שמשתמשים בעבר של הדלק, כדי להגיע לעתיד, לאיפה שהאדם צריך להגיע.
שעון מפגר קשור יותר לאדמה, לעבר.
שעון ממהר קשור יותר למים, קשור לעתיד.
התיאוריה של בריאת העולם היה המפץ הגדול. ביהדות, מספר בראשית, רואים שבהתחלה הייתה נקודה שכוללת בתוכה את כל העולמות, אלא שהנקודה היא רוחנית ולא גשמית, קשה לקלוט אותה, ואנו מתחילים לדבר מהמקום שקל לתפוס אותה. מעשה בראשית מתחדש כל יום וכל שעה. התחלקות התאים אצל הצומח ואצל גדילת הקריסטלים (דומם) ואצל החי והאדם, נראה אותו דבר. תא אחד מתחלק לשניים. שני תאים מתחלקים לארבע וכן הלאה.
לכל דבר בעולם יש אש, אוויר, מים ואדמה.
ציור 4 – רוחות השמים
השמש זורחת במזרח.
כדור הארץ מסתובב מכיוון מערב לכיוון מזרח, ואנו מסתובבים למזרח ורואים שהשמש זורחת.
מערב – להיכן שהשמש שוקעת
השמש נמצאת בזנית (צד דרום) בצהרי היום. לפעמים במזרח, צפון מזרח ודרום מזרח.
פעמיים בשנה השמש תזרח במזרח בדיוק בנקודת המזרח, בדרך כלל 21/9, 21/3 (יום השיוויון הסתווי והאביבי. אלה שני הימים המאוזנים בעולם).
בחורף תזרח בדרום מזרח, ותשקע בדרום מערב.
בקיץ תעבור את נקודת האביב ותזרח בצפון מזרח ותשקע בצפון מערב.
כשאנו משחיתים את העולם הפנימי שלנו באמצעות מודרניזציה, אנו משחיתים את הדפוסים הבסיסיים ביותר של זריחה ושקיעה, אין ספק שאנו הורסים את אחד היסודות של החיים שלנו.
מאז שתינוק נולד, הם מתעוררים 40-50 דקות לפני הזריחה. כשמתחיל היום לעלות הם עולים. קצת לפני שהשמש שקעה הם נרדמים. אבל כשמתחילים להרגיל אותם לקצב אחר, מתחילים להיות בעיות.
"ויהי ערב ויהי בוקר" – הוא ההכתבה מהבריאה של העולם לפני שנוצר האדם , לפני שנוצרו בעלי חיים. זה ריתמוס כל כך עמוק שאנו חייבים לכבד אותו.
איכויות ואיכויות המשנה –
תכונות המים –
פסיביים, מקבלים צורת הכלי והרצון שלהם וכיוון הזרימה שלהם תמיד למטה. לעצמם אין להם שום אקטיביות. הכוח שלהם הוא כוח העתיד, הם מורכבים מיסודות האוויר.
המים הם גזים שמופיעים בעולם בצורה קצת אחרת. – H2O . האוויר נולדו בחצות הלילה.
המימן והחמצן גורמים למים
האש יכולה לבעור רק בצורה של גז.
באמצעות הריאות אנו קולטים את הגזים מהעולם החיצוני.
במזרח יש אדמה ומוצק – המוצק נמצא בקוטב הפוך למים ונוזל.
האדמה היא המוצק ושומרת על הצורה שלה. המים לא שומרים על צורת הכלי. המים גמישים, יש להם יכולת התאמה לסביבה. לעומתם, האדמה קשה, יש יכולת התמדה, ואין לה יכולת כניעה כמו המים.
הפיזיולוגיה המרכיזת בין יכולת שמירת הצורה של האדמה לבין יכולת ההתאמה של המים – למשל תא לבן שנקרא לימפוציט – שומר על הצורה שלו, ומתי שיש צורך באחד הרקמות כשנכנס גוף זר, אז הוא משנה את הצורה שלו, הופך את עצמו לצר, יכול להתשחל דרך חור קטן וזעיר (תנועת לויקופדיה). יכולת הגמישות של האדם מבחינה רוחנית וגשמית נותנת את היכולת לגמישות למערכת החיסונית.
כדי שלאדם תהיה יכולת להתאים את עצמו לסביבה חיצונית,
אדם שיש לו בעיה ודפיקות לב כשהוא קם מישיבה לקימה או ההיפך – מראה על אדם שאין לו גמישות, הרבה אדמה. החוזק והחוסן של מערכת החיסון שייך ליסוד האדמה.
כשיש איזון בין יכולת שמירת הצורה לבין יכולת התאמה לשמירת הכלי נותנת התאמה.
האש מחממת ומה שמחמם מתרחב. הכיוון של האש לצדדים וגם למעלה. היכולת של האש מפרידה בין הדברים (כשאנו מחממים משהו הוא נמס ונפרד). לכן בטמפרטורות שונות האש משמשת כמזכך, להפריד דברים למקורן. דבר מורכב אפשר להפריד אותו. לכן יכולת לעשות אנליזה, פירוק של דברים.
האוויר בטבע שלו הוא מתפזר לכל מקום. כמו שהאש מפרקת, האדמה שנמצאת ב– שש בערב רוצה כל הזמן להישאר במקום אחד. פיזור הדעת, פיזור המחשבה, חוסר יכולת להתרכז נובעת מיסוד של האוויר.
המים רוצים להרטיב ולהתפשט. המים זה היסוד המדביק. מקום שרטוב הוא יכול להיות מחובר. המים מהווים יסוד של העברה ממקום למקום. הנחלים, הנהרות (טרנספורט). אדם שהפרקים שלו יבשים לא יכול ללכת. בכל מקום שיש רטיבות יש קומוניקציה.
לאדמה יש כוח לריכוז ויובש
האוויר יכול לבלוע כמויות גדולות של מים (לייצר לחות באוויר). יכולת לדמיון.
השלב הראשוני אצל אנשים יצירתיים זה הדמיון.
בכל תהליך צריך שיהיה איזון בין ארבע היסודות.
אם אדם עם אופי מזג טוב (מזג מלשון מזיגה של נוזלים).
טיפוס דרום מזרח – כולירי. דינמי, טמפרמטני, יות מאשר כמה שניות לא יכול לשבת, צריך להיות בתנועה.
טיפוס דרום מערב – סאנגוויני. הנוזל הלח זה הדם בגוף. כל דבר אצלו רותח. יש לו תכונות של אש ומים.
טיפוס צפון מערב – לימפתי . לא זז מהמקום . אופטימי שהכולירי יביא לו אוכל
טיפוס צפון מזרח – מלנכוליה. פה הכל שחור. אין לו חברים, יושב בפינה, גם לא יאכל וישתה. קונפליקט בין ריכוז ושקט של אדמה, מצד שני התפזרות של האוויר.
הקדמונים אמרו שכל טיפוס כזה מוכרע ומושפע על ידי סינקרזיה –
האדם הוא הכתר של כל היצירות מהמים והרקיע, והדגים והמאורות, והבהמות והאדם שנברא בסופו של דבר.
הצמחים ללא המינרלים באדמה אין להם מה לאכול.
החיות לא יחיו ללא הצמחים.
האדם לא יכול להיזון מאדמה. הוא צריך חומר אורגני. הצמחים מבשלים לנו מזון, בצורה כזו שהם יכולים לספוח מאדמה אלמטים כימיים, ועל ידי פוטו סינתזה מייצרים סוכר פירות. והסדר של הבריאה נעשה מהחלק הנמוך שבתוכו יש כוחות עצומים רק לא מתגלים בעולם.
הרמב"ם אמר שבן אדם עד חצות צריך לאמר תיקון חצות ונרדם.
עד מחצית הלילה אדם צריך לישון על צד שמאל שלו, כי הקיבה עוד עובדת. אם הוא שוכב על צד ימין בתחילת הלילה, הגזים יתגברו וילחצו על הלב.
צריך לישון ראש בצפון , רגליים בדרום.
כל קלקול שיהיה בחלק הרוחני יתבטא בחלק הגשמי, ואם נמצא קלקולים בחלק הגשמי, צריך להבין שהיה קלקול בחלק הרוחני. כל שינוי גשמי שאעשה לא אתן לכוח הרוחני לתת את הביטוי שלו בחלק הגשמי, זה דומה למישהו שמתדרדר ואני מנתק לו את הבלמים.
כל פעם שמתנקים משהו גשמי ללא התייחסות לבעיה הפנימית אנו מחמירים את המצב של הבן אדם, כי אנו מרחיקים אותו מהמרכז.
אדם שיוולד ויהיה מאוזן במרכז העיגול, שם יש לו בחירה מוחלטת. אדם כזה שהגיע לכזו דרגה רוחנית, לא יבקש שום דבר שיזיק לחיים שלו.
ההווה מחבר את האש עם האוויר. הלב עם הריאות זה הטמפו של ההווה שלנו. היכולת של שש נשימות מלאות לעומת פעולת הלב הוא יחס קבוע.
לפני שנולד עתיד ועבר הייתה נקודת הנצח.
כשהתינוק נולד יש את העבר של הנשמה והעתיד של הגוף.
כשאדם מת הוא משאיר את העבר בעולם, והעתיד יהיה יותר טוב.
מים זה חסד בעולם וזה צד ימין של הגוף.
עם כ"ו מפרשים – מפרש את פרק א'.
כלנית ורקפת שיש להם הטבה בחורף – הם פורחים בחורף. לפרובינג יש הרעה בחורף.
לאפיס ונחשים יש הרעה ברמדי באביב – אבל הדבורה יוצאת בדיוק לאסוף צוף באביב. האדם צריך לקבל את ה– אנטי טייפ שלו.
להזיז את התנור לצד דרום.
החוקים של הפרספקטיבה באים מתוך האגו של העולם. ומכאן יוצא שאנו מתייחסים בחשיבות רבה יותר להווה.
ראיית העולם מבן אדם לאדם היא שונה. כל אחד מפרש את המציאות על פי המודל שהוא בנה בפנים.
ראייה אינפנטילית – ראייה שבה אני חושב שמה שרחוק בעתיד ומה שרחוק בעבר זה לא בעל חשיבות.
מה שחשוב לו זה האני, האגו שלו של העכשיו. יש קונפליקט בין המציאות ליכולת השכלית. החלק הרוחני של האדם קולט את האדם לא מתוך קליטת האני, אלא מתוך מציאות מוחלטת של האמת.
העובר לפני שנולד יש לו מצב של תיקון עוד יותר גבוה מהתינוק. כשנוצרת ראייה יותר גבוהה, האדם מתחיל להכיר ויכול לצמצם את הגשמיות שלו והעצמיות שלו.
עצם זה שאדם מקוטב מימין ושמאל, בעיניים ואוזניים, יש לו תחושת עומק, התחושה הזו של האני, היצירה הזו של האני בעולם זו אילוזיה. זה עמוד התווך של האדם. אני זו המצאה של האדם, אילוזיה שאין לה עגינה במציאות. אנו מולכים שולל, ולכן יש הרבה בלונים שמתפוצצים. ההשתחררות מתוך אחיזת האני היא יציאה מהאני האינפנטילי לאני. השינוי באני ישנה את הסביבה החיצונית.
היכולת של האדם להיות במרכז העיגול היא רק במצב שהאני שלו הגיע למינימום שבמינימום.
בהרגשת האני הבן אדם נזרק מהמרכז.
אדם בריא לא מרגיש כלום בגוף. ברגע שמרגיש משהו יש לו הרגשה חזקה של האני.
לשון – יש לה ארבעה טעמים
חמוץ – אוויר
מלוח – מים
מתוק – אש
מר – אדמה
הדגים יבשים אבל צריכים לחיות במים.
אדם חותך בצל והעיניים דומעות. התגובה של דברים חיים היא תגובה הפוכה.
אדם שמתרגז ומקלל הוא בדרך כלל חלש ולא יכול להגיב.
יוני אליצור – הרעיון היסודי אצל אברהם אבינו
נקודת הבריאות הנכונה תלויה בחיבור הנכון בין הגוף לבין הנפש.
עצם התפיסה של מציאות הרוח כמציאות, זו הנקודה. מציאות רוחנית זו מציאות שהיא לחלוטין לא מדידה. לא חומר, לא אנרגיה.
בעידן החדש ניסו להפוך את המושג חומר לרוח על ידי המושג אנרגיה. כיום יודעים שאין הבדל בין אנרגיה לחומר, פשוט מדובר על מצב צבירה אחר.
ביהדות דיברו על 4 מצבי צבירה
אש – אנרגיה
רוח – גז
מים – נוזל
עפר – אדמה
אינשטין היה קורא לחומר אנרגית מנוחה. כל האנרגיה שהייתה אגורה בתוכו פורצת לפתע בבת אחת (פצצת אטום).
אנו מדברים על תחילת תפיסת המציאות הרוחנית כמציאות ממש – מונותיאיזם. זו התפיסה העמוקה האמיתית שראשיתו באברהם אבינו.
כל התורות הגדולות מקורן ביהדות – גם תורות המזרח הרחוק זה פלג שלישי של צאצאיו של אברהם אבינו.
במזרח התפיסה היסודית מדברת על זה שמציאות החומר אינה המציאות היחידה.
בריאות הנפש שורש לבריאות הגוף וההיפך. המציאות היא הוליסטית וכוללת את הכל.
אברהם נולד לחברה עובדת אלילים, שגם האלילות הייתה בסוף לחומר, לא ראו שום דבר אחר פרט לחומר, והכל התגייס לתועלת האישית של האדם. אפילו האל היה עוד צינור כדי למשוך עוד שפע חומרי לאדם, והכל התרכז סביב הדבר הזה. אברהם עוד בתור נער חיפש משהו אחר. מתוך זה נולדה היהדות וסביבה כל התורות האחרות.
המילה אמת בעברית כוללת את האות הראשונה, האמצעית והאחרונה – כוללת את הכל.
ההתחלה של הכל באברהם. תקופה של 4000 שנה אחורה.
הגאולה נקראת מהפכת עולם. אם יום אחד האנושות תתפוס את העניין של מונותיאיזים, וכולם יתאחדו סביב האמונה הזו אז יהיה שלום בארץ.
אדם שמאבד את הכוח באמונה לא יכול לחיות.
בשנות חייו הראשונות אברהם בילה את חייו במערה. באותה תקופה חי אדם בשם נמרוד, היה מרדן גדול, ובראש המרד שם את עצמו, סגד לחומר והפך את עצמו לאלוקים. נמרוד הרגיש שהוא ואברהם אבינו לא ילך ביחד.
אימא של אברהם, אמתלי בת קרנבו, לקחה את התינוק הקטן וגידלה אותו עד יעבור זעם.
אברהם גילה את העולם בגיל שלוש לראשונה, הוא יצא מהמערה החוצה וראה לתדהמתו את כל היקום ופתאום בבת אחת, היה מוכה הלם ותדהמה. הוא שאל את עצמו מי עשה את כל הדבר הגדול הזה ?
במדרש כתוב: "ויתפלל לשמש". אברהם יוצא מהמערה ומסתכל על השמש. לאחר מכן ראה את הירח והכוכבים.
אברהם חשב שהוא לוקח יצירה ומנסה להבין מהותית מי יצר את היקום. הוא טען שלא חוכמה להגיד "אני לא יודע"
וניסה לחשוב האם יש נקודות שהוא כן יכול לדעת לגבי מי יצר את היקום.
היוצר של כל יצירה מתאפיין בשני מאפיינים:
-
קודם
-
אחר – מציאות אחרת שהייתה כאן קודם.
חומר מסוים הוא תמיד מתמיד. אם הוא נח הוא תמיד ינוח אלא אם כן מזיזים אותו. אם הוא זז הוא תמיד יזוז.
דה–קארט אמר שכל היקום מורכב מהחומר.
אם ביקום אין בכלל כוח והוא אפאתי, אז חייבת להיות מכה ראשונה כדי להעביר את אותה מכה ראשונה.
המציאות – אברהם אמר שהמציאות היא הדבר שתמיד היה, שתמיד יהיה, שהוא מקיף את הכל. האין זה היש האמיתי, והיש הוא סוג של אשליה, הוא בעצם חומר.
הטבע, טבעת, מטבע – על המטבע מוטבע חותם של המלך או המדינה שמתחייבת לתת תמורתו באם תזדקק לכך. ההטבעה עצמה שהצורה עצמה היא רוחנית, משדרגת את החומר. טבעת במקור היה למלכים – החותם. המלך היה שם את הפלומבה על השטר וזה היה תופס בממלכה.
הטבע הוא מעל לחומר והחומר משועבד עליו, כאשר החומר עצמו הוא אפאתי ודומם.
הטבע בגימטריה שווה אלוקים. משהו גבוה שכל החומר נובע ממנו ומתאים את החומר אליו.
בראשית כתוב: בתחילה נברא הכל בבת אחת. רק שזה נברא בפורמט של תוהו ובוהו. אברהם כותב בספר שלו שתוהו מלשון תהייה, שעדיין אי אפשר לשבת על טיבו. ובוהו (ובו הוא)– מכיוון שהחומר עדיין ברמה הפוטנציאלית שלו, אי אפשר לתהות על קנו, חומר בלי צורה, זאת אומרת אנרגיה.
וחושך על פני תהום
ויאמר אלוקים יהי אור.
אברהם גילה את הנושא של האחד.
העולם נוצר יש מאין ולכן מהאין נוצרה המציאות.
בקבלה חוק הסיבה והמסובב –
העולם שלנו הוא עולם של מסובבים.
תוצאה של רעיון, של הסיבה והסיבה היא רוחנית, ברמת רעיון.
הסימפטום של הגוף נועד כדי שנפתור את הבעיה, ואם נחסל את הכאב לא יהיה לנו את הסימפטום.
מקור האושר או הסבל של האדם לא תלוי בזמן החומר.
אדם יוצא משיווי משקל וברפואה רגילה נותנים לזה שם, תגית, כאילו יש לו חולי אמיתי. לפי התיאוריה, צריך להסיר את המחלה מהגוף. התחכשות שיש סיבתיות בעולם, נתינת שם לקבוצה של תופעות.
השלב השני, שהמחלות מייצגות מהות מסוימת. בהמשך, הצורך לגרש את אותה מהות מהגוף של האדם.
ההתנתקות של האדם נוצרת לאט לאט. על ידי זה חושבים שמגרשים את המחלה. הדבר הזה אף פעם לא יצליח.
מצב בהירות המחשבה, יכולת אנליזה וסינתיזה מדור לדור הולך ויורד.
אדם שמתרחק ממקור האור (המרכז) כשהפנים למקור האור, מקור האור כל פעם קטן עד שנהיה חושך.
אפשרות שניה, מסתובב עם הגב למקור האור עד שנהיה צל עצום. ככל שמתרחק, הצל נהיה יותר קטן.
כשאדם מתרחק ממקור האור, גם מבחינה רוחנית הכל חסר לו .
אם מסתלק ממקור האור כשהגב פונה לשם, המצב נראה יותר טוב.
ככל שהמצב יותר גרוע, נראה לו שהמצב שלו יותר טוב.
איך מודדים את המצב של הבן אדם?
הגשמת הרצונות של האדם
הרגשת המלאות האישית
הרגשת המלאות מבחינת האור שיש לבן אדם
הגוף מקבל את כל הרמות הגבוהות, וברגע שמנקים למעלה הכל עובר לגוף הגשמי.
ההומאופת עושה אנלוגיה.
משעת הזריחה עד השקיעה – החצי של היום
מהשקיעה ועד הזריחה למחרת – החלק של הלילה
עונות השנה –
אם נראה שהתכונה של האויר נמצא בדרום מערב, והאביב הוא חום לח (הכל מתחיל לחיות אחרי שנת החורף).
בסתיו בשעה 21, צפון מזרח והאיכות חום יבש, יש התכנסות, סגירות. שני הכוחות של האביב והסתיו עובדים בקצב של שנה, אבל כמו שמחלקים את השנה לארבע עונות, החלוקה היחסית תלויה בקו הרוחב, במקום ממוזג.
פרחים ובעלי חיים בארצות צפוניות יש להם התפתחות שונה לחלוטין. הפריחה צריכה להיות תוך שבוע שבועיים, הצמחים צריכים לנבוט מתחת לשלג. תוך כמה ימים החרקים צריכים להאביק את הצמחים. מהירות הצמיחה ומחזור החיים בארצות הצפוניות או בציר הדרומי הם כל כך קצרים ומהירים.
החורף קר ולח ונמצא בין חצות הלילה לבין הזריחה של הבוקר, ולעומת הקיץ שמקבל תכונה מהאש וגם מהמזרח (היובש של האדמה).
אפשר להתיחס לכל השנה כמו יום אחד. או נשים את ארבע עונות השנה ביום אחד.
האביב של היום מתחיל משש בבוקר עד שתיים עשרה בצהריים
הקיץ יתחיל בצהריים ויגמר בשקיעה
הסתיו מהשקיעה עד חצות
החורף מחצות
בקיץ אפשר לראות שאפילו בימים החמים ביותר יש לצמחים מה לשתות בבוקר מהטל.
בכל נקודה יש את הנקודה הנגדית שלה.
בכל נקודה כזו של מעגל האיכויות (ציור 4) יש את כל 4 הנקודות הבסיסיים.
באביב ובמים יש שוב ארבע נקודות.
אש במים – אנרגיה שנמצאת בכל מים או קרח. יש דינמיקה בכל מולקולות של מים. במים יש אנרגיה כמוסה
אדמה במים – חלקיקים שנמצאים במים
אוויר במים – יש חמצן במים, הדגים יכולים באמצעות הזימים לנשום.
האש שפועלת על המוצקים, על האדמה, הופכת אותו לנוזל.
האוויר הופך את המים למוצק.
הריאות, הלב, הכליות עובדים כל הזמן.
בעולם השמש זורחת הופכת את האוויר לעננים.
האנטומיה של האדם בנויה בדומה לכך שנסתכל מערבה אל הים.
לבן אדם יש קו אופק – שריר דיאפגרמה. שריר שטוח שמחלק את האדם פיזית לשני חלקים. חלק עליון ותחתון. מעליו הצלעות והריאות והלב והושט והקנה (כל מה ששייך לאש ואוויר) – כל מה שרואים מעבר לקו האופק בחוף הים.
מתחת לקו האופק יש מים ואדמה (יש כליות ומעיים).
"ורדו בדגת הים" – לרדות זה להוציא. האדם צריך להוציא מתוכו, להוציא מתוך הפנימיות שלו, לא לתת לאף ממצא שנברא בעולם שישתלט וייתן את הטון שלו וינהל לו את החיים. ברגע שיש ירידה רוחנית, או הרצון של הבן יורד מהחלק המרכזי, הוא מפנה את פניו החוצה, ואז מגיע לאחת הטריטוריות שהם מחוץ לאדם:
דומם
צומח
חי
מדבר
עולם החי –
סלמנדרה ייצור שנולד מהאש.
בעלי חיים באוויר – ציפורים
בעלי חיים במים – דגים
בעלי חים בין המים לאוויר – דגים מעופפים או כאלה שלוקחים את המזון בצלילה
בעלי חיים באדמה –
מתחת לאדמה – נמלים, עכברים, עכברושים
בעלי חיים באש – לא מכירים. אבל אפשר לייחס כמו סרפד, עקיצה של דבורה, זבוב ספרדי שיש בו צריבה
בציור 19-
הדומם נברא ראשון. הבריאה הלכה מהפריפריה למרכז., בזמן שההכנה לבריאה הלכה מהמרכז לפריפריה.
את החוכמה של הבריאה רואים בפרק א וב' בבראשית. כל דבר שעוזר למשהו אחר, צריך להיברא לפני הדבר עצמו.
בהתחלה יש עולם דומם – זה לא אומר שבעולם הדומם אין חיות רוחנית. יש חיות גבוהה מאוד אבל היא כלואה. הקריטסטלים והיהלומים והגבישים יש להם חיים משלהם. היהלום מתגבש, הפניה מתעבה וגדלה. הריתמוס הפנימי שבתוכו קובע את צורת ההתפתחות.
עץ הסיקוויה
עשבים שתוך 3 ימים גמרו את התפקיד שלהם
מינרלים שמתגבשים תוך כמה שנים, ויש כאלה שמתגבשים תוך כמה דקות ויש תמיסה רבויה.
מתי שיש בסלעים שכבה לבנה עבה, סימן שהיה קיץ חם מאוד, התאדות מוגברת.
האדמה והמינרלים בעולם הדומם אומנם הוא פאסיבי, אבל יש לו יכולת לזכור את רשמי החיים.
הצמחים היחידים שנמצאים מוטבעים בתור דוממים אלו השרכים. אחר כך הג'וקים.
האדמה יכולה לעשות רישום של ההיסטוריה, זה הכוח של הדומם.
העצמות של האדם רושמות את ההיסטוריה. השאלה האם יש לנו אפשרות וידע ללכת לפרש את ההיסטוריה?
כל מה שהאדם עובר מאז שמתחיל הגוף הגשמי להתגבש אצל אמו, כל מה ששמר, ראה עוד לפני שנולד, יש לו תהליך של רישום, כמו טייפ משוכלל שרושם כל מה שאדם שמע, ראה וחשב, רק שאין לנו יכולת תמיד להגיע לאותם השכבות.
אדם כולל את הדומם, צומח, חי ומדבר, אז בכל שטח מהממלכות האלו, הרישום של העבר נעשה באופן יחסי כמו ברישום של הטבע.הרישום גם בחלק הגשמי וגם בחלק הרוחני.
ברגע שנוצרה תקלה, או מאורע בחייו של האדם, הטייפ רושם את המאורע בתוך הקונסטיטוציה של האדם. מאותו הרגע שקרתה התקלה, או שלא הייתה לו תשובה הפוכה למאורעות החיצוניים, באותו רגע נפרד אצל האדם החלק התחושתי מהחלק של יכולת הפעולה והתגובה.
התגובות ההפוכות נעשות בצורה מאוד מורכבת.
גזע המוח נמצא מאחורה– אחראי על מרכז הנשימה, התיאבון… מה שאחראי להמשכיות החיים
תלמוס – יש לו יכולת לקלוט מה עושה הגזע, להעביר חלק מגזע המוח למודעות. הוא צריך לפרש מהתת מודע ולהציף אותם לחלק העליון. לעומת זאת צריך לקחת חלקים צפים ולהעביר לגזע המוח.
החי מתווך בין החלק העליון לתחתון.
היכולת לצחוק ולבכות אין לבעלי חיים. זו המתנה הגבוהה שניתנה לבני אדם, אבל היא ראי לחלקים הרוחניים שלו.
אם יש בעיה קיצונית, מייד התלמוס צריך לפרש את זה ולשנות את כל הפונקציות הרגילות בגוף. הלב צריך לעלות בקצב, האנדרנלין נשפך לדם בכמויות יותר גדולות.
המצב הבריא שההחלטה נעשית בזמן הקצר ביותר.
המכשול הגדול בחיים שלנו, זה כשעולם הדומם והצומח והחי שולט באדם. ורדו בדגת הים ובחית העולם. הבן אדם צריך להוציא מהחלק הפנימי החוצה.
תגובות אוטומטיות, רפלקסים באים אצלנו מגזע המוח.
החיסרון שלנו שלא נולדנו במרכז, והיכולת לחזור למרכז תהיה תמיד המאבק בין גזע המוח לקליפה שלו. יש דברים שאדם מודע אליהם, אבל יש תאוות שמושכות אותו החוצה לצאת מהמרכז. ההיגיון אומר תיכנס פנימה, בפנים איפה שאין שום דבר שם הביטחון הכי גדול שיש. אבל בני אדם מחפשים לתפוס במה שיש.
החיים זה כמו מערבולת. אתה רוצה להינצל מהדבר שנקרא המערבולת של החיים, תקפוץ פנימה, איפה שאין שום דבר. העין של המערבולת זה החלק הרוחני שלה, יש שם כוחות שמעבר לטבע.
גזע המוח רוצה להיתפס ביש והרציו תופס אותנו לאין.
ברגע שאדם יוצא מהמרכז, מתחיל להיות הקיטוב. ואז מתחיל לדמות לאחת מהממלכות. ואז הוא מתחיל להיות ברזוננס, תהודה.
הבטן שייכת לתופים
הצלילים הגבוהים שייכים לעצמות הגולגולת
דברים דומים בעולם שמכוונים אחד לשני ברמה של זהות, כשאחד מהם מדבר כולם מקשיבים ועונים.
הצמחים ובעלי החיים עונים רזוננס לכל הכוחות הקוסמיים שמושפעים מכל המקומות.
ההבדל בקליטה הרוחנית מאדם לאדם תלויה בכיוון הכלים הרוחניים שלו, בצורה כזו שאדם יכוון את הכינורות שלו כך הוא ישמע את זה.
אם הוא מכוון את הרצון שלו מתחת למרכז, לפריפריה,
אם האדם יוצא מהמרכז ומכוון את הרצון שלו כמו אחד מבעלי החיים או הצמחים הוא שינה את התדר הפנימי שלו, ותחנת הקליטה עובדת כמו אותו בעל חיים או מינרל. האדם מתחיל שינוי רוחני או גשמי, ותלוי לאיזה כוח הוא מתקשר, איזה מטה מורפוזה הוא עובר רוחנית וגשמית.
כל המטרה והחיפוש אחר השלמות בא מתוך המקום שהוא רוצה לעבור למרכז.
הכוח של החיים וההמשכיות של החיים תלוי בדבר הפשוט, שיכול אדם לקחת חוסר סדר ולעשות ממנו סדר חדש. הפעולות שהאדם עושה בעולם עד למעשים הפשוטים ביותר ביום יום, הם תלויים ביכולת שלו לצאת מהנקודה שאין בה שום דב, ולהגיע למקום שאין בו שום קטבים. כל חודש יש את מולד הירח והזמן שהלבנה מלאה. יש שמים וארץ, חורף וקיץ וסתיו ואביב, ימין ושמאל, פנים וחוץ, הרטבה ויובש….
היכולת של האינטלקט של האדם כל כך מצומצמת, אבל היא נותנת לאדם לקחת אין ולהפוך שבין שני הקטבים מתחיל להיות ריתמוס של החיים, כמו שהלב אצל עובר בגיל 3-5 שבועות מתחיל לעבוד. יש תוכנית מגודרת מראש.
איפה שיש הרבה תנועה, אין הרבה מהאין.
זה הקונפליקט שתמיד היה עד שאדם יבוא על תיקונו.
רק אז היחסים בין גזע המוח והקליפה משתנים. רק אז כל הכינורות שבעולם יהיו מכוונים על אותו טון, אותו התדר. כולם יקלטו את אותה האמת. אפילו הצמחים שטורפים זבובים (דרוזרה) התזונה שלהם תהיה ממקור אחר. זה אפילו מופיע אצל הנביאים.
ההצלה והרווח האמיתי באים מהאין. הגזע רוצה את ההנאה, הסיפוק, הצבע, התחושות, את החלק הגשמי.
ולכן אומרים: דע מאין אתה בא, לאן אתה הולך, ובפני מי אתה נותן דין וחשבון.
העולם שלנו נקרא עולם הבירור. כשאנו אוכלים אנו מבררים את הפסולת. במצב תעוקה צריך לברר תוך שבריר שנייה לברר מה לפעול.
המינרל סופח לתוכו את הנוזלים, המים מתאדים ונשאר המינרל.
הצומח קולט את האור של השמש, גם את הגזים באוויר, אבל באוויר יש גזים שונים, אז לצמח צריך להיות הכרה של טוב ורע, ויש התאמה מושלמת בין האדם והעצים. הצמח קולט את דו תחמוצת הפחמן ואדם עושה פעולה הפוכה. זאת אומרת, האדם צריך להוציא את כולם מתוכו. לא להיות דומה לאף אחד, לאלה שנבראו לפני האדם.
הדברים שנמצאים בפריפריה הם דברים שיחסית מושווים לרע. הוא צריך להתקרב למרכז, לטוב.
נכון שהחלק היחסי של המינרל מהאדם רחוק יותר מהצמח או החיה לאדם, זאת אומרת המקום היחסי שלו רע יותר אבל התיקון הכי גבוה הוא של המינרל, משום שהוא צריך להעביר את הסידן ממנו לצומח לחי ועד למדבר.
כוח השמיעה בא מהאוויר והאש אוכלת את האוויר.
000000
חז"ל אומרים שהאישה מגיעה לעולם מתוקנת. העבודה הקשה לגברים. אם הוא לא מגיע ומתקן עד שזוכה להתחתן, הוא לא מקבל את אותה אישה. נותנים את אותה אישה למישהו אחר שהוא לא הזיווג האמיתי שלה, והתפילה שלו צריכה להיות שזה יהיה הזיווג האמיתי שלו, שלא יהיה הזמני אלא הקבוע.
ביטול האני –
אני גדול
צמצום גדול עם הפחתה
האדם לעולם עם הכרת האני שלו לא יכול להיות במרכז העיגול כי שם יש אין
כשהגיע ליכולת כזו שיהיה שקוף בעיני עצמו, שיחשוב באמת שהוא אפר ועפר אז אולי יצליח להתקרב עוד יותר.
כשמגיע לדרגה יותר גבוהה, ומכיר בבוראו שבלעדיו אדם לא ינקוף אצבע ולא יחשוב מחשבות, ולא ינשום נשימה אחת.
הביטול המוחלט של הבן אדם זה המוות.
מסין לסיני – יעקב אסטרייכר
החברה המערבית המודרנית התקדמה והתדרדרה וזה מה שהביא אותנו למזרח.
לפני כ– 100 שנה התחולל מהפך אדיר באנושות והמהפכה הזו אמרה שאדם זה לא בהמה מפותחת, הוא אישיות הוליסטית מורכבת, ויש להתייחס למכלול ולהזניח את הפרטים. אי אפשר לטפל בבעיית נפש בגיל 50 אם לא מטפלים בבעיית ילדות בגיל שנתיים.
הפילוסופיה עד לפני 100 שנה הגדירה את האדם כאוסף מולקולות אדיר, מן בהמה מתוחכמת.
לנו יש את הנחת היסוד של הבחירה החופשית, אדם הוא יצור בוחר ומסוגל לבחור. גם את ההתנהגות החיצונית וגם את ההתנהגות הפנימית. הוא מסוגל להחליט כמה להתרגז, כמה להרגיש, כמה לאהוב – אני אישיות, לא מכונה.
גם כאן יש כמה שלבים. פרויד היה מגושם מאוד שעסק בפסיכואנאליזה.
הפסיכולוגיה התקדמה עד כדי כך שחזרנו אחורה למזרח הרחוק.
האנושות מתפתחת עם הראש ובנסיגה עם הגוף. בראש התקדמנו ולמדנו, אבל ביחד עם זה בחיי היום יום אנו לא חיים יותר טוב. אנו מתפקדים כמכונה. האדם הולך ומתרוקן מהתוכן האישי שלו, ומה שחשוב היום הוא מחשבה ש– time is\money.
עד שלא המציאו את השעון אנשים מדדו את הזמן על פי הפעילות. מהרגע שהמציאו את השעון אנשים מבצעים את הפעילות על פי הזמן המוגדר.
צורת החיים הנכונה הייתה לפעול במרץ אבל לא לנסות להשיג את השעון, אבל במציאות הדחוסה המצאת השעון הביאה כמה אנשים לטעון שזמן זה כסף .
והאם בעצם זמן זה לא החיים? או יותר נכון שהחיים זה זמן. כל דקת חיים שעוברת חשובה. מהרגע שהאדם נולד הוא כבר מת, והשאלה מה עשינו עם כל דקה ודקה מחיינו?
פרופ' אריך פרום טוען שהחברה המערבית אינה שפויה.
"אין אמונה רווחת יותר מן הרעיון שאנו, בני המאה העשרים החיים באמצעות המערב, הננו שפויים בהחלט. כלום בטוחים אנו שאין בכך משום הונאה עצמית? רבים מיושבי בתי המרפא לחולי רוח משוכנעים שכל האחרים מלבדם משוגעים הם. נשער נא מצב בתרבות המערבית שלנו שבו מפסיקים את פעולתם של בתי הקולנוע, הרדיו, הטלוויזיה, אירועים ספורטיביים ועיתונים רק למשך ארבעה שבועות".
כדרכי המפלט הללו חסומות, מה תהא התוצאה לגבי אנשים שיצטרכו לסמוך על משאביהם הם? אין לי ספק בכך שאף בזמן קצר זה יתרחשו אלפי מקרים של התמוטטות עצבים ואלפים רבים אחרים יגיעו לכלל חרדה קיצונית, מצב שאינו שונה בהרבה מזה המגודר באבחנה קלינית כ"נוירוזה". ברגע שיסולק סם ההרגעה הפועל נגד הליקוי שהוא נחלת הכלל – תופיע המחלה בגלוי".
מי אמר שהנורמאלי הוא בריא? אולי הנורמאלי הוא המשוגע.
הוא טוען שהאדם המערבי מגיע לסכיזופרניה. הנפש שלו קרועה, יש פיצול אישיות. הוא לא מכיר את האדם הפנימי שבו, לא מתקשר עם עצמו.
הואקום הזה שבתוכנו הוא שיצר משיכה לתורת המזרח.
סיפור על זקן יהודי שהלך לגדר לפראג וחלם על אוצר. מצא חייל שרצה למצוא איתו ביחד, וחלם גם הוא חלום שיש ליצחק יהלומים מתחת לתנור.
לאדם יש תכונה אובססיבית לחשוב שהדשא של השכן ירוק יותר.
יש קשר בין אדם לאוקולוגיה שסביבו. את צמחי המרפא הרוחניים שלך אתה אמור למצוא באזור הרוחני שלך.
מה היהדות יודעת על המזרח הרחוק ?
אנו טוענים שביהדות אין שום ספק שמסתובבת חוכמה אדירה ואנרגיות מאוד חזקות.
בראשית פרק כ"ה 6:
ולבני הפילגשים אשר לאבהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם".
פירוש רשי:
נתן אברהם מתנות – אברהם מתכוון להפריד את בני הפילגשים מיצחק, ליצור הפרדה מסוימת. שולח אותם אל ארצות המזרח ונותן להם מתנות.
רשי אומר שפירשו רבותנינו שם טומאה חסר להם – כסף ומעשה כדים.
שם טומאה – אין הכוונה לטומאה השלילי שלה. הכוונה למשהו חיצוני, הם קיבלו כוחות ואנרגיות אבל לא ממקום הקדושה אלא מנספחים, מהצד האחר.
פירוש הסולם על הזוהר
פרשת חיי שרה:
ולבני הפילגשים: ושואל מהו מתנות. רבי שמעון בר יוחאי אומר שזו לא ממש טומאה אלא מדרגה נמוכה יותר של קדושה. בני הפילגשים בדרגתם המקסימום שהם יכלו להגיע ברמה הרוחנית היה דרך הצד של הטומאה. גם בטומאה יש תיקון בעולם. הם קיבלו אנרגיה רוחנית אדירה, אנרגיה חיצונית, להם זה טוב כדי להשלים את אותם מדרגות הקדושה, ויצחק עלה לפזה אחרת לגמרי, הוא הגיע לבינה.
בינה היא הספרה השמינית מלמטה. הוא שייך אל השמונה, אל האין סוף.
7 זה חיבור של רוח וחומר.
בספר מלכים כתוב שחכמת שלמה היא הגדולה ביותר מבין כל בני קדם. אלו הם, שהיו מבני הפלגשים של אברהם. זאת אומרת, שביהדות אנו מכירים את המזרח שנים, ויודעים שבמזרח יש את כל החוכמה הזו. אבל אלינו זה לא שייך, אנחנו מעל זה. שם יש חוכמה.
ברפואה הסינית המקורות, השורשים נמצאים אצלנו בעוצמה אדירה.
הנחת היסוד קובעת שהמציאות כולה נובעת מניגודים. הניגודים הם אלו שיוצרים את השלם.
השנה מורכבת מקיץ וחורף
היום מיום ולילה
חושך ואור
זכר ונקבה
הזכרי והנקבי נמצא באדם, בצומח, בחי ואפילו בדומם (האטום פאיסיבי ואלקטרונים אקטיבייים).
מסתבר שאין שלם אבסולוטי, אין שלם אדיש. ביהדות כן מדברים על שלם אדיש (שמע ישראל, שמע אלוקינו אלוקים אחד).
בהנחות היסוד של הרפואה הסינית המציאות כולה יצוקה מניגודים. המצב האידיאלי מכונה בסינית הטאוו – השלם העולה מבין הניגודים. הגוף מורכב ממרידיאנים – מרכזי גוף. בכל אחד מהם מוצאים יין ויאנג, הזכרי והנקבי. אין שום עדיפות לאחד מהצדדים אלא יש מטרה להגיע לשלמות.
היאנג הוא החזק, העוצמתי, המשפיע, הזורם, האנרגתי והיין ההיפך ממנו.
לא טוב יין, לא טוב יאנג – טוב הטאוו– הטכניקה המשלבת בין השניים.
להגיע למצב של הוליזם.
למשל, טאי–צ'י הוא טיפול מונע. העיקרון להביא אליך את זרם הצ'י ולהוציא את האובייקט מאיזון.
אם אנחנו בנסיגה אנו ביין– איבדנו את האיזון.
אם נתקיף בחזרה אנחנו יאנג – איבדנו את האיזון.
השיטה היא אגרוף ונסיגה ביחד – תהליך של איזון הנפש.
כל מחלה בעולם היא תוצר של חוסר איזון.
במושגי היסוד של תורת הנסתר והקבלה, יש כלל שקובע שבמציאות כולה יש ניגודים.
לאורך כל הזוהר יש שני צדדים שנחשבים לאנטי תזה אחד של השני: צד ימין וצד שמאל.
הצד הימני נחשב לצד האנרגתי, הדינמי, העוצמתי – היאנג
הצד השמאלי נחשב לחלש – היין
הזוהר מעדיף את השילוב ביניהם. אין עדיפות לשום צד.
במודל של הספירות הם מופיעות בשלושה צדדים:
שניים ומרכז
כתר
חכמה בינה
חסד גבורה
תפארת
נצח הוד
יסוד
מלכות
כל הספירות שמופיעות בצד ימין של התמונה נקראות ספירות ימין.
כל הספירות מצד שמאל נקראות ספירות שמאל
במרכז ספירות האמצע
חסד זו הנהגה ימנית – הנהגה של שפע ללא גבולות, כל אחד יכול לקבל כמה שהוא רוצה ללא הגבלה
גבורה – ההקבלה של גבורה זה דין. אני מוכן לתת אבל בוא נבדוק אם מגיע לך. בשמאל יש צמצום
הימין נותן ללא גבול, השמאל הוא המגביל
תפארת האמצע של שניהם היא השילוב. תכונה שמשלבת את ההנהגה של חסד עם דין.
מי שזכה בחייו לייצג את ההנהגות האלוקיות הללו היו שלושה אנשים: אברהם, יצחק ויעקב.
אברהם איש החסד. הוא לא היה שלם, הוא נולד לישמעל
יצחק שייך לצד הדין והגבורה. בראש השנה אנו עסוקים בדין. זה היום שמדברים על יצחק. קוראים על עקדת יצחק, לידתו. יצחק זו אנרגיה של גבורה, של דין.
יעקב הוא ההנהגה המשלבת. תפארת. בתנ"ך נקרא יעקב איש תם. תם הכוונה לשלם (מלשון תם ונשלם).
אברהם ויצחק לא הגיעו לשלמות המוחלטת, והאיש היחיד ששילב בתוכו את שתי התכונות ביחד היה יעקב– מידת תפארת.
הספירות בקבלה לא רוצים את ספירות ימין ושמאל, הספירות צריכות להיות ספירות קו האמצע.
על פי הקבלה סעודת הלילה – יצחק
סעודת הבוקר – אברהם , חסד
בראש השנה צריך לתקוע בשופר בצד ימין, הוא שייך ליום דין, היום של יצחק. הצד הימני בפה בא לאזן את המקום הזה.
חלוקה בין משפיע למקבל –
צד אחד בעולם נקרא הצד המשפיע
צד אחר בעולם נקרא הצד המקבל
התהליך הזה מתחיל בבורא ובבריאה. שם נוצר הפיצול בין המשפיע הראשון בעולם ובין המקבל.
בתפיסת העולם המקבל הצד המשפיע הוא האנרגתי. הצד המקבל הוא הפחות חיובי, יין.
לעולם לא נראה שמישהו ממליץ להיות מקבל אבל גם לא להיות משפיע.
אין שום דרך, הדרך היחידה היא האיזון.
המצב האידיאלי זה להיות מקבל על מנת להשפיע.
גם לקבל צריך לדעת. צריך לדעת את ההבדל בין לקחת ללקבל.
יש הנהגה שנקראת דוכרה (זכרי – הכוח הנותן) והנהגה שנקראת נוקבה (מלכות – הכוח המקבל)
אדם שאינו נשוי נקרא חצי אדם. יחידה זה זוג נשוי. האידיאל שבנישואים ביהדות זה השאיפה לשלם. כדי להגיע לשלם אפשר להגיע רק בתוך מסגרת של נישואים, בשלמות מלאה, רק אז היין והיאנג מתחברים.
כשיש בעיה אצל זוג נשוי ביהדות עושים שלום בית.
שלום אפשר לעשות רק איפה שיש ניגודים. כשאני מחבר את הניגודים אני עושה שלום. הניגודים בהתחברם יחד עושים לשלם.
העיר היחידה שמכילה בתוכה שלם, נקראת ירושלם.
הניגודים העמוקים ביותר במציאות הם הרוח והחומר. בית המקדש היה המקום החומרי, בית, ובכל זאת הדברים פעלו שם בניגוד לחוקי הטבע, רוח. הרוח והחומר של העולם התאחדו לכדי שלם בבית המקדש.
ביהדות, זוגיות זה מן בניין קטן של ירושלים.
רגע ההפרייה, אותה שנייה שהזכרי פוגש את הנקבי, זו הנקודה שבה פורצים חיים חדשים לעולם. השילוב הזה הוא היחיד שמסוגל להצמיח עוד חיים בעולם. ביהדות קוראים לזה השראת שכינה. הכוונה, לקירבה אלוקית.
הזוהר בפרשת קדושים כותב שכשבני זוג מתחברים לידי שלמות אבסולוטית, מגיעים אל אהבה כזו שמגיעה אל חיבור מנטלי ומשם לחיבור פיזי שבאהבה, הם מגיעים לחיבור שנקרא השראת שכינה. אלוקים הוא אחד, והאחד לא יכול להימצא איפה שיש אחד. מכיוון שהאדם הוא רק חצי, ורק רגע ההזדווגות הוא רגע השלם, זה הרגע החשוב ביותר.
רגע היצירה נוכחים שלושה. ביחד עם בני הזוג נמצא גם האלוקים.
שחור זהו צבע שקולט את כל הצבעים ולא מחזיר כלום.
לבן זהו צבע שמחזיר את כל הצבעים ולא קולט כלום.
יש איזון בין משפיע למקבל.
העולם כולו נוצר על בסיס של דואליות. בתורה כתוב בפסוק הראשון: בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ.
ביסודות תורת הנסתר השמים הם כל המציאות המסטית. הארץ היא המציאות הגשמית. אלוקים ברא את העולם מאוזן מתוך ניגודים שיוצרים שלם. מקובל לחשוב, שהאדם הוא מיקרו קוסמוס.
וייצר השם אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים – שוב איזון בין האדמה, חומר לבין הנשמה.
חיבור של רוח וחומר ייצר את העולם, את האדם.
העפר, החומר הוא המקבל, המושפע, המסובב.
במושגי היסוד של כל הדתות בעולם הנשמה הרבה יותר חשובה מהגוף.
בתפיסה היהודית, בשום פנים ואופן אל תשקיע בנשמה על חשבון הגוף וההיפך. נולדת מאוזן, ותפקידך לשמור על האיזון הזה כמה שאתה מסוגל.
חטא ביהדות זה פספוס. המטרה שלנו כיהודי להגיע לאיזון המוחלט בין הרוח והחומר, וכשאתה מזניח את הרוח על חשבון החומר אתה מחטיא.
הרמבם בספר 8 פרקים אומר:
וזאת התורה התמימה המשלמת אותנו… לא זכרה דבר מזה (מהתנהגות נוצרית). ואומנם כוונה להיות האדם הטביע הולך בדרך האמצעי: יאכל מה שיש לו לאכול בישויי, וישתה מה שיש לו לשתות בישווי….והזהירה מזה, לפי מה שבא בקבלה, ונאמר בנזיר: וכיפור עליו מאשר חטא על הנפש. .. על שציער עצמו מן היין.
במילים פשוטות, למדנו וחונכנו לשמור על האיזון, להפר אותו, לא להזניח אותו.
כשאנו רוצים לעלות חוויה חומרית (אוכל, שתיה) לחוויה רוחנית אומרים: שהכל נהיה בדברו.
לאחר שאדם יוצא משירותים אומרים: ברוך אתה אלוקים מלך העולם, אשר יצר את האדם בחוכמה…
הנרות בשבת הם הצד של הרוח, מייצגות את התוספת של הנשמה היתרה. היום השביעי מחייב אותך להגן על הגוף יותר, ליהנות יותר.
סוד האלמוות –
שורש כל המושג שנקרא תחיית המתים נעוץ במה שדיברנו.
אדם נועד לחיות ,לא למות. זו פשלה.
גוף ונשמה – יחסי גומלין
"וייצר השם אלוקים את האדם עפר מן האמה, ויפח באפיו נשמה חיים.."
"וישב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה" (קהלת פרק יב פסוק ז')
המוות הוא תוצאה של חוסר איזון. האידיאל להחזיר את העפר לרוח.
אליהו הנביא הגיע לשלמות שבאיזון לניגודים שבתוכו, והתאים עצמו גם לעולם החומר וגם לעולם הרוח. אליהו הוא השדכן בין עולם הרוח לעולם החומר. הוא שייך באישיות שלו אל הרוח והחומר בצורה מושלמת.
איך עושים את זה?
הגוף מורכב מ– 613 חלקים, 248 אברים. תורת הנסתר טוענת שבמקביל לגוף הפיזי יש גם גוף רוחני.
מכאן יוצא שכל יחידה קטנה בגוף אמורה להתחבר אל המקבילה שלה בצד הרוח. היהדות אומרת שבגוף יש רמ"ח אברים ושס"ה גידים.
ברוח יש תרי"ג אברים וגידים.
תרי"ג מצוות הם תרי"ג התעלות שמחברים בין הרוח והגוף.
לגבי תרי"ג מצוות כל ישראל ערבים זה לזה.
מי את הנפש – יוני אליצור
הכמיהה הכי גדולה של הנפש זה המפגש עם עצמה. היא רוצה להרגיש את הנפש, העמוק יותר, הגבוה יותר, הפנימי יותר, להבין את משמעות החיים. משהו שהוא מעבר. האדם מחפש משמעות.
האדם בתובנה הבסיסית שלו מרגיש שהחיים בעצמם לא מספיקים לו (בניגוד ליצורים האחרים), הוא מרגיש שהחיים הם כלי להגשים משהו. הוא לא יודע את מה הוא מחפש.
המציאות שלנו מתאפיינת בשטחיות, ברעש רקע כשקשה לו לשמוע את השקט האמיתי.
אם אדם מאוד מתעקש לחפש בכל זאת החברה מפריעה לו, היא לא רואה את זה בעין יפה. כי ברגע שאתה מחפש, אתה קורא תיגר על שגרת החיים המונוטונית הזו, אנשים שואלים אם אתה מחפש אז למה אני לא, ואז הם מפריעים לך.
אבל אדם מאוד עקשן לא מוותר. ובסוף מגיע הרגע שהוא שומע.
יוני גדל במדבר. מדבר מלשון מדבר. במדבר אין כלום, רק שקט. התורה ניתנה במדבר, אליהו הלך במדבר, משה רבנו במדבר.
מה פירוש המילה נשמה? בעברית העתיקה יש פסוקים המדברים על שממה. הנשמה היא שוממה בעולם הזה. היא כל כולה כיסופים וגעגועים. היא כל הזמן בצימאון אדיר ולא יודעת למה. בסוף מגיעה הזמן שהיא מגלה.
ישנם שני מושגים בסיסיים שנרצה להתייחס אליהם: "אני" ו"חיים".
כמה שהמושג "אני" נראה פשוט ומובן, ככה הוא גם קשה להגדרה.
"חיים" גם נראה מושג פשוט ומוכר, אבל קשה להבין מה הם החיים עצמם.
הכמיהה הגדולה של הנפש, של האדם, היא משהו מעבר לחיים, מעבר לעצמי. היום קוראים לזה הגשמה עצמית. ההגשמה הזו היא שילוב של שני המונחים, והשאלה היא לאן אני צריך להגיע?
כשאדם יודע לאן הוא הולך, הדרך שלו נראית אחרת.
אני – למה אנו מתכוונים?
תכונות
צרכים
גוף
רגשות
מחשבות
האני זה לא משהו שאפשר לשים על היד, זה בעצם סוג של חוויה. זו החוויה הסובייקטיבית, התפיסה של האדם את עצמו. כשאני יכול לתפוס את עצמי. התודעה כשלעצמה היא עניין מסתורי מאוד. התפיסה של החומר, המטריאל, תמיד עובר מהדבר והחוצה. התגובה החומרית היא תמיד תגובה לכוח חיצוני שפעל עלי. ברגע שאני מדבר על תפיסה עצמית, יש כאן דבר מאוד מוזר. מי אני ומי עצמי? החומר לא יכול לתהות על תודעתו, רק האדם מסוגל לכך.
עצם קיומו של האדם מבטא כבר את תפיסת העצמי. אנו לא צריכים מראה כדי לדעת שאנו קיימים.
מה המאפיינים הבסיסיים של חווית האני ?
לאבחן ולהבדיל את עצמי מכל דבר אחר שזה לא אני.
בעברית המילה "צרוף" יש לה 2 משמעויות: לצרף זה לחבר ולהבדיל (לצרוף את הכסף). הדרך היחידה לחבר דבר היא להבדיל אותו מכל מה שלא שייך אליו. זו הזהות העצמית. אני מבדיל את עצמי מכל מה שזה לא אני באמת, ועל ידי כך אני מקבל את הזהות העצמית שלי.
אם אני אני ואתה אתה, אז אני לא אני, ואם אתה אתה כי אני אני , רק אם אני אני ואתה אתה באותה מידה, אז אני אני ואתה אתה.
ברגע שאני מדבר על זהות עצמית, אני רוצה לומר שאחד המאפיינים של זהות והבדלה זה הנקודה שנקראת אחד, אחדותיות. הדבר כשלעצמו הוא בהכרח אחד.
דבר שמורכב ממספר דברים הוא לא הדבר. התרכובת היא תרכובת של הדברים, אבל כשאני רוצה לאבחן דבר שהוא באמת הדבר, צריך לפרק אותו ולהגיע עד לנקודה הכי עקרונית, שבה הדבר הוא באמת הוא, ותמיד הנקודה הזו תגיע לאחדותיות.
הזהות העצמית שלי היא שאני אחד. ולכן אנו מבטלים את ההנחה היסודית שאנו מורכבים ממכלול של דברים.
ביום הראשון כתוב ויהי בוקר ויהי ערב יום אחד. ומיום שני והלאה כתוב יום שני, שלישי והלאה. לפני שיש דבר שני לא יכול לבוא דבר ראשון. יש את האחד.
הטבע = אלוקים
האחד הוא נקודה של רציפות.
השאלה היא מי היא אותה ישות אחדותית ורציפה כשאליה אני פונה כשאני אומר אני ?
הגוף שלנו לא באמת רצוף, הוא מתחלף (תאי הגוף פורשים מההוויה הגופנית שלנו ואחרים באים במקומם).
כשאנו אומרים אני אנו לא מתכוונים למכלול המולקולרי הזה שמדבר על החלקים בגוף.
גם המחשבות הם לא רצופות.
אני זה מעין נקודה במרכז שסביבה יש מעגלים. השאלה היא מה אותה נקודת מרכז שהכל נובע ממנה והכל מתרכז סביבה?
הרמב"ם אומר שצריכים להבין מבחינה פילוסופית שאם הגלגל מסתובב סביב ציר איזושהי נקודת אמצע שהכל נע סביבה. אבל אם הכל נע סביב נקודת האמצע, אז היא בעצמה לא זזה. ככל שאנו מתרחקים מנקודת המרכז הזו, אז התנועה והחלופה הולכים וגוברים.
בשנות ה– 30 אמר חוקר שהגוף פועל כמו מכונה. והוא ניסה להפעיל באופן רצוני את גוף האדם על ידי חיבור אלקטרודות. בשלבים הראשונים של הניסוי הוא ביקש מהנחקר להסביר מדוע הרים את היד? הנחקר אמר שהוא לא הרים את היד, אלא הרימו לו את היד. הוא הבין שמה שהיה חסר פה היה הרצון החופשי של האדם.
כשאני אומר אני עשיתי ומייחס אלי את הפעולה, אני מתייחס לרצון החופשי שלי, למודעות שעמדה מאורי הפעילויות החומריות. הסיבה הראשונה היא הרצון החופשי.
הגוף שלנו הוא חומר. חומר הוא חסר רצון. הוא אפאתי. רצון, סיבה, זה מונחים רעיוניים, רוחניים.
כל מה שקשור לפעילות החומרית הטהורה שלנו אף פעם לא נחווה כחוויית האני.
לחומר אין רצון. הוא מגיב באופן של אינרציה.
כל השורשים שיש בהם א.נ. מבטאים את הכוח המניע, גורם, רצון, או בצד החיוב או בצד השלילה.
ממאן – מסרב
לא יאונה לך כל רע – לא ייגרם כל נזק
יש תואנה – סיבה שמנסה להסביר למה המעשה שעשיתי לא נעשה ברצוני. התורה מדברת על מקרה בשגגה. קרתה לו תאונה.
אינה לידו – זימן לו.
מאין אתה בא – אם באת לך סימן שמשהו היה אין לך. המקור של הרצון זה אותו מקום של האין.
אוניה – כלי הרכב היחיד שאין לו דרך, ולאן שהוא ירצה שם תהיה דרכו. לכלי רכב רגיל יש דרך ורק שם הוא חייב לנסוע.
חיים – מה הם החיים?
חיים זה מושג מיסטי, מופשט מיסודו.
כשאני רואה חומר שיש לו עצמאות, שיש לו רצון זה מאוד מרגש. לחומר אמיתי לא יכולה להיות עצמאות או רצון. הוא רק מגיב לכוח חיצוני שפועל עליו. חומר שיזוז יסביר לנו שיש פה עוד חומר.
בספר היצירה של אברהם אבינו כתוב: "אין בטוב למעלה מעונג וברע למטה מנגע". העונג והנגע הם מלמדים על הערך המוסף. ברגע שיש שאיפה לעונג או פחד מנגע אתה מתייחס.
חיים הם סוג של חומר, אבל החי הוא חומר מיוחד. חומר שיש בתוכו תנועה רצונית. הנקודה פה זה הרצון, העצמאות שעומדים מאחורי הדברים. חומר עם שאיפה, רצון, חומר שרוצה לחיות. חומר עם רוח. מכאן יוצא שהחומר הופך להיות דינמי, ואז אני אומר שהוא הפך להיות חי.
הגוף שלנו הוא עפר מן האדמה (מינרלים), אבל לתוך החומר אלוקים החדיר רוח ("וייפח באפו נשמת חיים").
לקחנו חומר והכנסנו לתוכו רעיון, מודעות.
בכתבי הקודש חיים נחשבים לרצון. דויד המלך אומר פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון.
נתנו לו רצון, בעצם נתנו לו חיים.
החיבור בין חיים לאני זה הנפש.
פירוש המילה נפש זה רצון. נשמה זה הרצון המופשט שבתוך החומר האפאתי.
נפש – גם לצומח וגם לחיה
רוח – רק לאדם
נשמה – הכמיהה לנשגב, למעבר, לקודש.
הקבלה אומרת שהרצון הוא נקודת המפגש בין האדם לבורא. הבורא זה אותה ישות שכל מה שקיים בגלל שהיא רצתה. מכאן יוצא שהבורא זה הרצון הקוסמי.
הבורא נקרא רצון כל הרצונות.
הרצון זה הסיבה הראשונה להכל.
ברגע שיש לך רצון ובחירה חופשית, זה אומר שכל מה שינבע ממך, אתה המקור שלו. אתה הופך להיות מקורי.
רבי יהודה הלוי מדבר על מושג החיים. הוא כותב שחיים זה לא שחור ולבן.
רמות חיות – ההבדל ביניהם היא רמת הרצון
אדם
חי
צומח
דומם
מה זה רצון? כשסוס הולך לישון האם נכון לומר שהוא רוצה לישון? זה פשוט צורך. הוא נכנע לכוח החיצוני או הפנימי שפועל עליו, אין לו ברירה.
מה זה צורך? דבר שצריך , לאו דווקא רוצה. דבר שאני עושה כי אני צריך (צריך לאכול, לישון) זה בדיוק הדבר שאני לא בהכרח רוצה. אם אני עושה את זה רק בגלל שאני צריך, זה אומר שפעלתי מתוך הכרח.
מה זה רצון? אותו דבר שאני עושה ולא צריך. זו בחירה חופשית, הרצון שלי. יש לי פה שיקול דעת. הבחירה פה חופשית מכל הכרח או כורח. מתוך הכרה פנימית שלי בערך הדבר אני מאמין שהדבר הזה נכון, ואולי אני צריך לעשות ההיפך, אבל אני רוצה לעשות את זה גם אם זה עולה לי בדמים. פה אנו עושים את הדברים ממקום של ערכים. ערכים זה דבר שאני עושה לא בגלל שאני צריך, אלא בגלל שאני מעריך. זה אמיתי בעיני מבחינה רעיונית.
"צדיק ורע לו רשע וטוב לו" – אברהם אומר שאין זה באמת נכון.
באמת נהנה כשנעשה את הצרכים שלנו עבור עצמנו. כשאני ימלא את הייעוד שלי בצורה נכונה אני ייהנה.
"מותר האדם מהבהמה – אין". בחירה חופשית שאני עושה תובנה מתוך בחירה ערכית.
הרבנית אסתר טאווב – סוד החיבור בין חומר ורוח
פסקל אמר שכולנו חלק מבהמה וחלק ממלאך.
אם אדם מגיע לספר את הסיפור שלו זה רק ציוני דרך לשני כדי שיוכל לצלול פנימה ולבדוק על עצמו.
התורה שצריכה להיות עניין של חיבור, נושא של תאוות המין הוא דבר מאוד חזק שם.
ברגע שיש התעוררות הורמונלית, יש גם התעוררות מחשבתית.
מבחינה פילוסופית, אם יש בורא צריך שיהיה כולו נתינה, כולו חסד, כולו טוב, לא לקלקל.
בכתבים של הרמב"ם כתוב שאמונה מבוססת על הרהור ומחשבה, שאלות ומחשבה עמוקה.
ספר שנקרא "לאן".
היצירה שאנו עובדים עליה עד הנשימה האחרונה זה היצרים שלנו.
אומות העולם משליכות את השלמות בלתך החומר, וכל יהודי ויהודי עושה מהחיים שלו יצירה אומנותית.
פירושו של דבר, שיש אומנות לשירות האדם. כל יצור אנושי מורכב משני חלקים:
מלאך ובהמה.
מלאך – דורש לצאת מכוח לפועל
הכוח של האין הבלתי מוגבל בכל אחד מאיתנו יכול לצאת:
יציאה חוצנית
או להפנות כלפיו
לאדם יש בחירה או ליצור שלמות בחומר, או להפוך את החיים ליחידה של שירות.
בלי סיבה ותכלית כל פעם יכולה לצוץ השואה שוב. אנו מחויבים להשתמש בחוש הביקורת. אף פעם לא לקבל את הדברים כמובן מאליו.
בתיקוני הזוהר ובמדרש איכה – "חוכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין".
חכמה לא מחייבת את האדם לחיות כך. יש אומנות ויש האדם. האדם יכול להיות אומן אדיר וחית טרף בו זמנית. כשהגרמנים עסקו בחוכמה הם פשוט היו מלאכים. מצד שני, כשהם היו חיות הם היו חיות.
תורה זה אמת אבסולוטית שניתנת לכל אחד שחייב להבהיר לעצמו וללמוד מה שהוא צריך ללמוד כדי לחוש חוויתית, שיש מישהו שברא את העולם, ולברר שהתורה אבסולוטית. בנוסף, התורה מחייבת לחיות על פיה.
בתורה כתוב: מי שלמד את הידיעות שלו, ולא עשה כך עדיף שלא נברא.
בזוהר רשום חמור נושא ספרים: חמור וחומר זה אותו שורש. בתוך כל אחד מאיתנו יש חמור. אם אני לא מפנימה את מה שאני לומדת, אני נשארת חמור.
כמו שישנם תריג מצוות, יש תריג חלקים בנשמה ותריג חלקים בגוף. כשאדם מקיים מצווה הוא משנה משהו בנשמתו, בגופו, מכיוון שכל מצווה מחוברת לכל האנושות, וכך הוא משנה משהו בכל היקום.
כל מה שאני עושה על עצמי, יש לזה השפעה על כל הקוסמוס. חוקי הטבע מקבילים לחוקים רוחניים.
המסתורין של לשון הקודש– ספר
אם נבין את סוד האדם, סוד החיבור בין בני אדם, נוכל להבין את סוד היקום.
איש
אישה
א – כתובה בצורה י, ו, י – 26.
שם הבורא – יקוק – 26
מה שמאפיין איש ואישה זה הצד האלוקי שבהם. הוא נפח באדם חלק מעצמו. לכל אחד מאיתנו יש ניצוץ מהאלוקים בתוכו.
ש – בספר תורה היא כתובה עם בסיס צר, כמזלג, מראה על 3 חלקים באדם:
מ – מוח
ל – לב
ך – כבד
הצד הרוחני של המוח זוהי הנשמה השכלית, הצד הרוחני של הלב זה הצד הרגשי, הצד של הכבד נפש בהמית.
איך נביא את שלושת המנועים האלה לנקודה אחת מרכזית?
איך אני מגיעה לאחדות עם עצמי?
איך הפיזי, הבהמי (הכבד) מתחבר עם הכל?
אם הגוף מוביל אותנו זה כלום.
אם הלב קודם זה למך
כדי לחבר את זה יש מושג של מצווה. גם במצווה יש שלושה חלקים:
דיוק המעשה – בנייה של צינור
רגש – שמחה, אהבה / עבודת המידות
כוונה – פתיחת הצינורות
שאדם מקבל מצווה בצורה מדויקת, הוא בונה צינור לאלוקים, שהוא היחיד שמוביל אליו.
כוונה – כ לכף המעשה. וו זה ו החיבור. נ לבינה. ה זה חיבור של חומר ורוח.
פירושו של דבר חיבור מחשבה בשעת מעשה שמחברת חומר ורוח. ברגע שיש כוונה נכונה ורגע של שמחה, אהבה, אדם יגיע לנקודה המרכזית.
כל העולם כולו הוא המחשה פיזית של נושאים מטפיזיים רוחניים. אם לאדם יש צורה של אדם ולעץ צורה של עץ, יש לזה משמעות. זו סימבוליקה שבאה להזכיר לנו דברים רוחניים.
בגמרה רשום: כל המושג של זוגיות בא להמחיש את הקשר עם אלוקים. זה לא קשר מופשט, או בצורת נזירות. הקשר עם אלוקים הוא קשר פיזי רוחני. דרך המסך של איש ואישה אפשר לדעת את הקשר עם אלוקים.
כשעם ישראל היה בקשר טוב עם אלוקים, הם היו בקשר אינטימי מאוד אחד עם השני.
מכאן רואים שכל המושג שאני בקשר עם עצמי, אני הקשר עם השני, אישי, אז לומדים לראות מה הקשר שלי עם אלוקים.
לאומות העולם יש 7 מצוות בני נוח כדי להגיע לשלמות.
אריסטו אמר שאברי המין הם בושה וחרפה לאנושות, אבל הוא מת ממחלת מין.
שלום סרברניק –
ישנם שתי שפות במקורות שלנו, שלא בקלות רואים את הקשר ביניהם.
הגאון מוילנה והרמב"ם ובשיחות נפש
שיחה קבלית – רוח, נפש, יחידה, חיה..
מה הקשר ביניהם?
עקרונית, כל מאורע בנפש הוא אינטראקציה של ארבעה כוחות:
-
כוחות המופעלים בתוכך (למשל הגוף, החושים, המוח הם דבר מופעל)
-
כוחות מפעילים (הרצון באמת)
-
אינטראקציה עם העולם (כל פעולה בנפש היא אינטראקציה עם העולם. אנו לא חיים בחלל ריק). אלוקים תכנן אותי בהתאם לעולם.
-
כוח שמשתלשל מלמעלה (בלשון קבלית אומרים ששום דבר בבריאה לא יכול להתקיים אפילו לרגע אחד בלי כוח רוחני שמפעיל אותו. קוראים לזה הנהגת הייחוד)
הכוחות המופעלים –
-
-
חושים
-
שכל
-
כוח החיים
-
כוח החיים הוא לא אוטומטי. הוא מופעל על ידי כוח הרצון לחיות והוא זה שישפיע על הביולוגיה שלנו ועל היכולת שלנו להירפא.
כוחות מפעילים –
-
נפש: מלשון והינפש (שלווה, נירוונה). בנפש מוטמן זיכרון עצום ואני מתגעגע אליה, ואני רוצה להגיע אליה.
-
רצון – שאיפה לחוויה עצומה שהייתה לי. במקום כוח החיים מופעל הרצון.
-
תענוג
-
רוח – הרוח במהותה היא תנועה. שם נמצא האני של האדם. אני בא מלשון אוניה (אנא אני בא) וכל הצורך בזהות של האדם טמון פה וכל הבחירה החופשית נמצאת פה
-
אהבה – באהבה אני לא רוצה רק סיפוק של היצר אלא להרגיש שאני שווה.
-
נשמה – מלשון שממה, ריק, אין. זה אותו חלק שנמצא ביונקים מעולמות עליונים, ששם אנו מנותקים מהחומר. המאפיין שם זה השלמות, ההוליזם. בנשמה יש את הכוח של ההוליסטיות. כשאני מפעיל את הכוח הזה על משמעות אני מקבל אמת.
-
חסד –
אחרי האינטראקציה במקום חושים מקבלים ביטחון, במקום יצר מקבלים סקרנות.
כשמופעלת על הסקרנות זהות אני מקבל משמעות.
יצר עם רצון לאישור זהות מביא לאהבה
רק האינטראקציה של משמעות עם הוליזם מגיע לדבר המלא באמת, לאמת.
חסד – אני שווה לא בגלל שאני יותר ממך, אלא בגלל שאני משלים אותך.
כשמגיעים להוליזם דרך אהבה מגיעים למושג הקדושה.
שלושה מנועים פסיכולוגיים –
-
חוויה
-
נלקחה
-
זיכרון עמום
-
געגוע
ברמה פיזית: געגועים לרחם. איוב אומר: "מי יתנני ירחי קדם". החוויה הזו הייתה מלווה בטראומה. זאת אומרת, שלחוויה הזו צמודה חוויה של טראומה. מחכה לי עזיבה, מחכה לי טראומה, כי בזיכרון החוויות הכי נפלאות מוצמדות לחוויות של פרידה.
ברמה נפשית: געגועים לאימא. אומר שלמה "כגמול עלי אמי". כל אחד סוחב ברמה זו או אחרת את פחד הנטישה. היה לי ולקחו לי ואני סוחב על עצמי טראומה. אנשים כאלה הרבה פעמים פוגעים בזולת כדי לבדוק האם יעזבו אותם.
ברמה רוחנית: געגועים לרחם רוחנית. העובר באותו זמן שעובר הכנות פיזיות, הוא עובר גם חוויות מטפיזיות. בקבלה מתואר שיש עליו נר לקראת הלידה. ברגע שהוא יוצא הוא שוכח (בקבלה – המלאך סותר על לחיו, אבל לא שוכח לגמרי).
ראו שברגע שהתינוק יוצא מהרחם, מופרש חומר חזק מאוד שגורם לשכחה. שלמה אומר "והנפש לא תימלא" . היא לעולם לא תבוא על סיפוקה.
בקבלה – כשזוג מאוהב הם קוראים לזה אבידה שנמצאה. הם היו מחוברים רק הייתה פרידה קטנה.
המנועים הללו פועלים לא בהתאמה.
אני – פועלים עליו הפיזי, נפשי, רוחני
אושר מלשון אישור. לאדם יש צורך אדיר באישור, להרגיש שהוא שווה.
איך אני ירגיש שאני שווה?
גבר / אישה (הכוח הפיזי הוא אישור לגבריות / נשיות. אלמלא האישור הזה גבר לא היה צריך אישה וההיפך).
לאדם שבי (אישור מבחוץ – הצלחה, אהבה, שייכות או מבפנים – ערכים חזקים)
הרבה פעמים יש סתירה בין המערכות.
איך משלבים בין המערכות? ארוחה (פיזי) עם ידידים (שייכות) בפסח (רוחני).
ככל שמגבירים היום את הגירויים, רמת הרגישות יורדת.
המוח שלנו לא יכול לחיות בלי גירויים. אנשים מגיעים לרוב הזוועות בעולם בגלל שעמום.
לכן חשוב שבזוגיות תהיה רוחניות, אחרת הם יגמרו משעמום.
ישנו הודי שיודע להפעיל מערכות בעיניים וכך מקבל מאנרגית השמש כוח לאכול כמו הצמחים, והפסיק לאכול ולשתות.
נתן רוזן –
הקשר בין בריאות הנפש (התחושה שאדם מבצע מה שהוא צריך בחיי היום יום) בנויה על כך שהוא יודע שהוא מגשים את ייעודו. הוא מרגיש נינוח, חי עם זה הרבה יותר טוב.
לכל אדם ברור שהוא רוצה להיות אדם טוב. אדם טוב זה אחד שתורם לחברה, ולא רק לוקח מהחברה.
היצור הטוב זה האדם שמקדיש מעצמו ונותן גם לזולת.
הצורך להיות טוב נובע ממקום מולד.
היטלר היה מאמין גדול של תורת האבולוציה. היטלר מנסה להבין כיצד האדם התפתח? כשהחזק שורד. הוא טען שהדומם נמצא בריבוי הגדול ביותר על פני האדמה. מעל הדומם יש צומח, בריבוי נמוך יותר, מעל יש את החי, מעל יש את האדם (אוכלוסיה קטנה ומועטה יותר שחיה על חשבון החי).
מטרת העולם זה המקסימום להתפתח בצורה יותר טובה, אז הוא רצה להוריד שכבות מסוימות של אנשים כדי לתת להם להתפתח, לשבח את הגזע האנושי.
הוא טען שהעם היהודי לא תרם לעולם כלום, עוסק בעסקים בלבד, בריבית, בשכר בכספים…
טענה זו בעיקרה שקרית, כי העם תרם את היסודות לעולם.
כשאנו חיים במונחים של בריאה ולא במונחים של התפתחות אפשר לדבר על טוב ורע, ועובדה שהיטלר כל הזמן התנצל ואמר שהוא טוב.
"ערך ללא ערך אין בו ערך"
אדם יכול לעשות עם האמת את הדברים הכי נוראיים בעולם
את התכלית נחפש אצל הבורא, ולא אצל הנברא.
אחד מהכוחות הדומיננטיים שמונע מהאדם לעשות טעויות, זה מערכת שקוראים לה פחד.
הפחד מונע עשיית עבירות.
אברהם אבינו נוסע לביקור בארץ פלישתים. הוא אומר לאשתו שאם ישאלו אותה מה היא בשבילו שתגיד שאחותו, אחרת יהרגו אותו.
יראה
אהבה
היראה והאהבה באים ביחד. כשאדם אוהב את הבורא ופוחד מלפספס את המטרה, אלו הם שני כלים שעוזרים לו לא לפספס את המטרה. הוא רוצה לכבד את הבורא אבל גם מפחד.
יר אה
אה בה
גם אם נחצה את המילים, בכל אחת מהם עדיין תישאר המילה יראה ו– אהבה
מי שאוהב באמת כל רגע מפחד לאבד את האהבה.
מי שלא אוהב באמת כבר איבד את האהבה.
המצפון יכול להיות מצפן לחיים רק כשאנו מונעים על ידי מערכת המוסר.
יוסף רבס – ציור 12 – הצבעים בעיגול
האם כל המערכות בעולם שאנו מודעים ומכירים דומים לדג או לציפור?
האם יש קשר אנלוגי שנברא בסוף, כשהמקום הטבעי של האדם הוא במרכז. לשם שואף כל בן אדם להגיע. אבל לא רק האדם. אלא גם המינרלים, גם הצומח והחיות. כולם שואפים להגיע לנקודה מרכזית, אבל הרצון של כולם להגיע למרכז.
הצמח מהווה כלי קיבול, שעושים המרה, טרנספורמציה. כשהצמח גומר את מחזור החיים שלו, הצמח נובל, העלים נופלים בשלכת שיוצרים קרקע מזון לצמחים אחרים. בעלי החיים ניזונים מפירות. יש התכנסות עצומה לעומת המרכז.
הצבע הטבעי של הימים והמים – כחול. לפעמים משתנה לירקרק, לפעמים לסגול – תלוי בצבע השמיים שנושק לפני הים. הכחול הוא עתיד
אדמה – ללא מהות של מים זו אדמה מדברית, אין לחלוחית ולכן הצבע הטבעי יהיה צהוב. ההרכב של הצהוב והכחול יהיה הממוצע בין המים לאדמה, הצבע הירוק. הצהוב הוא עבר, הירוק הוא הווה.
כוחות החיות הפנימיים אצל האדם רוצים להשאיר את המרכז הירוק.
באש – צבע אדום. אדום וכחול נותנים במרכז שלהם צבע סגול, בשעה 9 בבוקר.
צבע משלים זה צבע שהמשלים שלו משלים אותו ללבן. אם ניקח אור לבן ונחלק אותו עם מנסרה, נראה את צבעי הקשת.
ניקח דף אדום ונסתכל עליו הרבה זמן ואז נעבור לדף לבן, נראה דף ירוק.
המוח מייצר את הצבע המשלים ללבן. היכולת של אדם להישאר בשיווי משקל רוחני וגשמי בעולם, היא היכולת שלו לייצר את אותו שיווי משקל בעולם.
כשאנו מסתכלים על העצים, צבעם ירוק. באמת הצבע שלהם הוא אדום. העץ עושה פולריזציה לאור הלבן, קולט את האדום ופולט את הלבן. מה שאנו רואים זה מה שהוא לא רוצה.
ראות העין והמציאות הפנימית היא הפוכה.
הפרחים של החציל צהובים אבל הפרי סגול. הפרי והפרח הפוכים במגמה, לכן אם הוא צריך צבע סגול בסופו, הפרחים שלו יהיו צהובים.
כל עלה כותרת מסודר בצורה סימטרית והם מקרינים את האור כשהשחלה של הפרח נמצאת במרכז הגיאומטרי של סך כל העלים. הפרחים משמשים אנטנות משוכללות ומהשחלה נוצר החציל.
כשהילד נעשה צהוב בחוץ, סימן שהוא פולט את הצהוב וצריך את הסגול.
ילדים שהם אש (אדום) הנזלת שלהם ירוקה, אוהבים ממתקים ירוקים וכן הלאה.
כשילד מסוים מראה צבעים מסוימים בעולם, הוא פולט את הירוק סימן שהוא צריך אדום.
כל יצור שנמצא בעולם מראה כלפי העולם החיצוני את הצורך שלו.
פרח אדום צריך אור ירוק. אם ניקח עגבנייה בהתחלה היא תהיה ירוקה. בהמשך הופכת לאדומה ואז היא פולטת את האדום כדי לשמר לעצמה את הירוק.
אם נסתכל על צבע ירוק עם זכוכית אדומה, הצבע יהיה שחור – זה יסתום את שני הצבעים המשלימים.
סגול – שייך לאביב
כתום – שייך לקיץ
אדום – שייך למעבר
צהוב – שיך לשקיעה
רמות ההכרה – ציור 33
הכוח שיכול לקטב את היסודות, מכיוון שבהתחלה היה עבר ועתיד בנקודה אחת, או האש והאוויר נולדו מאותה נקודה. מהעולם הרוחני שיש מעבר לעולם שלנו, הנקודות הולכות ומתפזרות עד שבעולם שלנו יש את הקיטוב המקסימלי.
במקום שאין בו זמן, אין צבעים וההיפך. במקום שאין זמן גם לא צריכים את הצבעים. המטרה של הצבעים לעגן את האלמנטים, הנמצאים בעולם, את הסקלה של הזמן.
לכן צבע מסוים יהיו בעלי הכותרת עד שהפרי מבשיל. כשהוא ממלא את התפקיד שלו, כבר לא צריך את הצורה הקודמת. הטבע מאוד חסכני. הדבר קיים עד שמשנה את התפקיד שלו. ההנהגה של העולם נעשית בצורה תכליתית ומדויקת.
המטרה היא פיזור של כל הנמצאים בעולם בצורה הומוגנית. עץ התפוח, או הסביון, או העכבישים היו רוצים להוליד דור נוסף ולהתפשט על כל העולם. אלא שיש שיווי משקל אדיר בין כולם.
בממלכת הצומח בכולם ללא יוצא מן הכלל יש כמה פרמטרים קבועים שקיימים.
גם בממלכת המינרל.
המדע מתעלם מהקשר של הממלכות השונות.
למה הגרעינים בחמנייה מסודרים כמו שמסדרים כיסאות בעולם קולנוע? או עץ התמר שיש לו סלסול שבין שני ענפים מסודר עוד ענף?
יכולת הכרה של אדם זה ללמוד לזהות דבר שלא ראה ולא למד אותו אף פעם – זו התכונה היחידה שיש באדם. אין למינרלים, צמחים וחיות. היא מעבר להיגיון, מעבר לטבע, מעבר להבנה אינטלקטואלית.
יכולת ההכרה כשאדם הולך לישון בלילה וחולם בלילה חלום.
כשאדם נמצא בחלק הפנימי של המרכז, הוא בנה את העולם שלו כהעתק מדויק לחלק החיצוני.
ככל שהוא יוצא מהנקודה המרכזית יותר החוצה, הוא צריך להשקיע יותר אנרגיה כדי להשיג את המטרה שלו.
ציור 20- הסטיה מהמרכז והנוזלים
כל סטייה מהמרכז משנה את היחס בין ארבעת הרדיוסים. כשאדם סטה מהמרכז והלך לאביב, יש לו יותר צבע סגול, חסר לו הכוח של הצהוב, הלבן 21 בלילה . יש לו יותר מדי אש ומים. הוא יסבול מחום לח. שעות הרעה 7-9 בבוקר ולקראת הצהריים. ירצה לאכול כל הזמן יבשים וחמוצים. מרק חם הוא לא ירצה. הקיטוב התקלקל.
בן אדם בילדות שהיה בנקודה מסוימת, אחרי שמתבגר עובר לנקודה הסימטרית, ובזקנה חוזר לנקודה הראשונית.
קמצנות – סגירות. מתאים ליסוד האדמה.
היציאה החוצה מהמרכז משנה את יכולת המחשבה, האהבה, הכל משתנה.
כמו שיש ארבע נקודות במישור (אש, אדמה, אוויר ומים) הם לא היו יכולות להיות במישור אם הם לא היו לפני שהגיעו למישור.
שני האברים החיצוניים והפנימיים שייכים לחלק הגשמי של האדם – שייכים ליסוד האדמה
הנוזלים שזה החלק הפנימי, מקשרים בין החלקים העליונים לתחתונים. המים יש להם יסוד קומוניקטיבי, מעבירים ממקום למקום. אדם שחסר לו מים היסוד שיתגבר יהיה האדמה. יהיה לו קשה לבצע דברים, קשה לחשוב ולהוציא מסקנות, ייעצר באמצע כשיעשה משהו, הכל ייתקע לו באמצע, כי התפקיד של המים זה זרימה ממקום גבוה למקום נמוך. הגשם יורד ממקום גבוה למקום נמוך, אבל בתור גומלין הוא יוצר שהנמוך יהיה גבוה. ההתגשמות של הזרעים באדמה נעשים מלמטה למעלה.
כשלאדם יש מים ביסודות הנפש, הוא יכול להגיע למקום רוחני.
היסוד הזה שיכול לרדת מלמעלה למטה יכול להפוך את הדברים התחתונים שיעלו מלמטה למעלה.
ההכרה שלנו בעולם הטבע קשורה למים. תינוק שקצת מתבגר אומר "מים". התפקיד של המים זה למזג ולהעביר את החלק הרוחני הגבוה שנקרא רצון והבנה ולהגשים ולהוריד אותו ולבנות את החלק הגשמי של הבן אדם.
בחלק התחתון אברים חיצוניים – עור, גידים, שרירים, עצמות
אברים פנימיים – רירית , לב. מה שקושר את הרצון וההבנה (שזה כבר לא גשמי). בעולם הסיבות הדברים מתנהלים לכיוון מטה כדי להראות שהם גשמיים. הגשם באדם נמצא ברוק, בנוזל הלימפה, בנוזל החוט שדרתי – כל אלו מדברים על יצירתיות. ביצוע הרצון נעשה דרך הנוזלים שבמוח ולא באמת דרך המוח. הנוזלים לוקחים את כל מה שרמת ההבנה נותנת להם והם צריכים לבצע, להזרים את החלקים המתאימים למקומות המתאימים כדי שייבנו החלקים המתאימים של הגוף.
ההבנה לוקחת מהרצון את הנקודות העיקריות ועושה אנליזה, פירוק של רעיון מופשט לחלקים עיקריים פרקטיים. האברים הפנימיים לוקחים את המידע שמועבר על ידי הנוזלים, ואת ….
האברים הפנימיים, החיצוניים והנוזלים – בעולם התוצאות של כוח רוחני שנמצא בעולם הסיבות.
אם האדם נמצא בדיוק במרכז, כבר מבינים הקונוס שלו יהיה משוכלל, לא יהיה קטום, והקצה העליון של הקונוס יגיע לקצה הקונוס העליון של העולם. אם הוא במרכז, יש לו איזון בין כל היסודות, והרצון ההבנה שלו יעבירו את המידע על כל הנוזלים. ברגע שיוצא מהמרכז, כלפי הקונוס הכלל עולמי (סיבת הרצונות – בורא עולם, אז הקונוס שלו נהיה יותר נמוך.
האש מבטאת את האהבה של הבן אדם. הרצון זה כבר וקטור.
ככל שהרצון הפנימי של האדם מכוון לתדר של רצון הרצונות, הרזוננס יהיה קרוב יותר.
בתוך הנוזלים בדם שוב יהיה קונוס של 5 קומות:
כדוריות דם אדומות – אש – אהבה
מה לגבי תכונות של חי ומדבר
האם מרמדי של מדבר צריך לעבור בסוף למינרל
מה לגבי 18