שאלות ותשובות על גישה ההוליסטית והומאופתיה

שאלה: מהו הקושי הגדול ביותר לאדם הממוצע שרוצה לעבור למסגרת של ריפוי טבעי ?
תשובה: שינוי התפיסה בקשר לאחריותו האישית לבריאותו. רוב האנשים הורגלו לקבל על עצמם תפקיד פסיבי בכל הנוגע לבריאות: "אם יהיה לי כאב־ראש, אלך לרופא והוא יטפל". תרמו לכך לא במעט המסורת הרפואית הקלאסית ויחסו המתחסד של הרופא הקונבנציונאלי הממוצע.

רק בשנים האחרונות חדרה האמת הפשוטה לתודעת הציבור: שהרופא הוא רק בן־אדם ויכול גם לטעות – ומי שישלם בעד הטעות (אם בבריאותו ואם בחייו) הוא החולה. לכן כדאי מאוד לשמוע דיעה נוספת – ואולי אפילו בכיוון טיפולי שונה, כדי להציל אבר מכריתה, או שן מעקירה, או כדי להימנע מתלות בתרופות כימיות או מטיפולים מזיקים אחרים.

שאלה: מהו בדיוק מנגנון הדיכוי?
תשובה: זו פעולה של הדחקת המחלה לרבדים עמוקים יותר, כתוצאה משימוש בתרופות כימיות למיניהן. למשל: סטרואידים (=הורמונים), תרופות הרגעה, תרופות המרצה (נגד דכאון), תרופות נגד כאבים, אנטיביוטיקות שונות – אף אחד מאלה אינו מגיע לשורש הבעיה. התרופה דוחפת פנימה את הפסולת הביולוגית שהגוף מנסה להוציא, ובכך הופכת מצב אקוטי (שהגוף היה יכול להתמודד איתו ביתר קלות) למצב כרוני, חשוך־מרפא. בכל פעם שהמחלה תופיע, היא תתגלה באבר פנימי יותר, חיוני יותר – ותהיה יותר קשה לטיפול. אין פלא שרוב העבודה של המרפאים הטבעיים היא התמודדות מתמדת עם הנזקים שנעשו ע״י טיפולים מרעילים!

הנזק הגדול ביותר (וכנראה הסמוי ביותר) של השימוש הכלל־עולמי בתרופות מדכאות הוא שאנו מכינים פצצת־זמן תורשתית שמשפיעה כבר עכשיו על הדורות הבאים. אנו עדים לכך שבארצות המערב – שם אורח־החיים המלאכותי (מבחינה תזונתית) והשימוש המאסיבי בכימיקלים (לא רק בתרופות, אלא גם בריסוסים בחקלאות – ובעצם בכל תחומי החיים) – יש ירידה משמעותית בפוריות של האוכלוסיה וזוגות רבים נשארים חשוכי־ילדים ומנסים לאמץ תינוקות מארצות פחות ״מפותחות״ (כמו ברזיל) – שם טרם פגעה התעשיה המודרנית בפוריות האדם.

שאלה: האם אפשר להציג מקרה טיפוסי מכל שיטה (אלופתיה, הוליסטיקה והומאופתיה)?
תשובה: קשה להגדיר את המושג "טיפוסי", כי כל מקרה הוא מיוחד ובכל שיטה יש גם הצלחות וגם כישלונות – אך לפעמים נידמה שבשיטה האלופתית השתלשלות העניינים נוטה בכיוון ״מן הקל אל הכבד״ – ואילו הגישה ההוליסטית (כשהיא קולעת למטרה) מצליחה להתיר הסתבכויות, ונראית אפילו "פשוטה מדי".

כדוגמא מייצגת של האלופתיה המודרנית, ניקח מקרה שתועד בעיתון times of india בתאריך 24 לינואר, 1987. אולי זה מייצג מקרים רבים המתחילים בצורה תמימה־למדי, עוברים ״שרשרת של ארועים״ – ומסתיימים בדרך בלתי־צפויה לחלוטין. בכל אופן, יש לציין שבמקרה הזה כל הבדיקות והטיפולים נערכו בהתאם לתקן הרפואי המקובל (ז״א -אלופתיה איכותית בהתגלמותה).

והנה הסיפור: מדובר בבחור צעיר שפיתח דלקת־גרון. הלך לרופא וקיבל פניצילין. הכאב פסק תוך זמן קצר. לאחר 3 ימים, הוא פיתח עיקצוץ (גרד) וחרלת (אורטיקריה, מין פריחה על העור). הרופא קבע שזו היתה תגובה אלרגית לפניצילין ורשם לו אנטי־ היסטמינים.

ואומנם נעלמה החרלת, אך התרופה גרמה לישנוניות והבחור חתך את ידו בשעת העבודה. הוא ניגש לאחות במקום־עבודתו והיא שמה לו תחבושת עם מישחה אנטיביוטית. למרבה הצער, המישחה כללה גם פניצילין והחרלת חזרה לו ביתר־שאת.

הבחור הגיע שוב לרופא – והרופא, שחשש מתגובה אנאפילקטית (של הלם), מיהר לתת לו סטרואידים (קורטיזון). זאכן נעלמה החרלת, אך בעיקבותיה פיתח הבחור כאבי־בטן קשים וגם גילה דם בצואה.

הדיאגנוזה הרפואית שוב קלעה למטרה: "אולקוס מדמם כתוצאה משימוש בקורטיזון".

נוסו טיפולים שונים, שלא הצליחו לעצור את הדימום – ולכן הומלץ על כריתת חלק מהקיבה. הניתוח הצליח, הדימום פסק וכאבי־הבטן לא היו עוד, אבל הפציאנט איבד כל כך הרבה דם בשעת הניתוח, שהיה צורך לתת לו עירוי. הוא קיבל שתי מנות דם וכתוצאה – זכה גם בהפטיטיס (דלקת הכבד). מכיון שהיה צעיר וחזק, הוא הצליח להתגבר על המחלה… אלא שהמקום שם תקעו את המחט כדי לחבר אותו לעירוי – התנפח והאדים. כדי לטפל בדלקת המקומית הזו, ניתן לו טטרציקלין, כי רגישותו לפניצילין כבר היתה ידועה. ואכן הדלקת נרגעה, אך האנטיביוטיקה שלקח גרמה לכאבי־בטן עוויתיים, מלווים בשילשולים חזקים. הבחור קיבל תרופה אנטי־ספזמודית (נגד עוויתות) ובאמת נפסקו ההתכווצויות והשילשולים.

לרוע המזל, מכיון שתרופה זו גרמה להרפיית השרירים החלקים – לא רק במיעיים, אלא בכל הגוף (כולל השרירים הקטנים שבעיניים) – נפגמה ראייתו ובשעת נהיגה הוא נתקע בעץ ונהרג במקום.

סיפורים עצובים כאלה שייכים לקטגוריה של "עשינו כמיטב יכולתנו" (או "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות").

בתור מקרה מייצג לגישה ההוליסטית, ניקח סיפורו של אדם שסבל כמעט 20 שנה מהפרעות עיכול: כאבים בטן, נפיחות, שילשולים וכו׳. התקף כזה אילץ אותו, לפעמים, להישאר במיטה יום שלם. לאחר שסרק את כל האפשרויות ברפואה הקונבנציונלית וניסה את רוב הטיפולים המקובלים, הגיע למסקנה שאין תקווה ועליו ללמוד לחיות עם זה. לבסוף, לאחר שאשתו דירבנה אותו, הסכים לנסות ריפוי טבעי.

בבדיקה ביו־אנרגטית התגלה שכל הבעיות שלו נובעות משני מקורות: אלרגיה למוצרי חלב וחסר־אנזימים־של־עיכול בגלל חוליה בגב שסטתה ממקומה והיא פוגמת בעיצבוב של הלבלב.

ככשמע שניתן לתקן את הכל תוך זמן קצר, התבטא בחצי־תמיהה/חצי־תרעומת: "אז למה הייתי צריך לסבול 20 שנה? אם זה כל כך פשוט, למה אף אחד לא מצא זאת קודם?" כמובן שלשאלה הנוקבת הזו אין תשובה…

כדוגמה מייצגת לטיפול הומאופתי־קלאסי, נביא מקרה של אדם בן S0 מנתיבות, שפרש מעבודתו לפנסיה מוקדמת בגלל לחץ־דם גבוה מאוד שליווה אותו במשך שש שנים (למרות התרופות שהוא צרך). בעיקבות ייעוץ הומאופתי, הוא קיבל את התרופה האישית (מינון בודד) בפוטנציה גבוהה – ותוך ימים ספורים ירד לחץ הדם לנורמלי וכך נשאר. את התרופות הכימיות הפסיק המטופל לקחת – והעיקר, שאחרי שש שנים של חולי ותלות, התחיל להרגיש כמו בן־אדם חדש. כשחזר לרופא המשפחה לבדיקה, הרופא התקשה להאמין למראה עיניו, אך לבסוף התבטא: "אם הייתי יודע שאפשר לפתור את בעייתך כל כך בקלות, הייתי שולח אותך להומאופתיה כבר לפני שנים!"

כנראה שיש, בכל זאת, רופאים נאורים…

שאלה: איך מתייחסת ההומאופתיה לבדיקות הרפואיות המקובלות ?
תשוכה: היחס הכללי הוא: "כבודן במקומן מונח". אף אחד לא מזלזל בערכן של בדיקות־ תקופתיות־לשם־מעקב (כמו בדיקות דם, שתן, תרבית־חיידקים, בדיקה נוירולוגית וכו׳) ובתנאי שאין בהן נזק לחולה, אך כל בדיקות־העזר האלה לא יכולות לסייע להומאופת בהתאמת התרופה לחולה.

כמו כן, יש ספיקות רבים כקרב המומחים גם ביחס לאמינות וגם ביחס ליעילות של הבדיקות, אפילו במסגרת הרפואה המקובלת:

ד״ר מוריס שייפר (dr. morris schaefer), שהיה המנהל הכללי של כל המעבדות הכפופות למשרד הבריאות של ניו־יורק (הנחשבות לבעלות רמת־אמינות גבוהה ביותר) התייחס לשיעור הגבוה של טעויות שנימצאו בבדיקות־אקראי מקיפות של כל המעבדות, והנה דבריו: ״אנו אומרים שהאיכות של בדיקות המעבדה השתפרה מאז 1967. היא השתנתה מאיומה לרעה".

אך ניו־יורק איננה יוצאת־דופן; המצב דומה בכל רחבי ארצות הברית (הנחשבת, בצדק, לערש הרפואה המודרנית והמתקדמת). דיווח רשמי מטעם הקונגרס של ארצות הברית מגיע למסקנה זו: ״רק 10 עד 20 אחוז מכל התהליכים המקובלים היום ברפואה הראו יעילות בניסויים מבוקרים".

ASSESSING THE SAFETY AND EFFICACY OF MEDICAL TECHNOLOGY (Office of Technology Assessment, U.S. Government Printing Office, Washington D.C.) Sept. 1978, p. 7

שאלה: מעטים מאוד האנשים שנחונו בראיה הוליסטית בכל תחום שהוא (בריאות, כלכלה, פוליטיקה וכו׳). האם אין אפשרות להתבונן מזווית ראיה אחת, ובכל זאת להבחין נכון?
תשובה: כשמצב הוא רב־סיטרי (וכמעט כל מצב הוא כזה…) ואנו רואים רק פן צר אחד, רבים הסיכויים למסקנות מעוותות, הרחוקות מן האמת.

כל אדם רואה את האמת מן הזווית שלו

ניקח לדוגמא את הסיפור הידוע על חמשת העיוורים שאינם יודעים מה זה "פיל". לקח אותם הומאניטר נדיב לגן החיות כדי שיחוו את החיה הזו מנסיונם האישי. עיוור אחד מישש את החדק וקבע שהפיל דומה לגזע של עץ…

עיוור שני תפס את הזנב, ומתוך כך הגיע למסקנה שהפיל דומה לחבל…

עיוור שלישי נגע ברגל והחליט שהפיל דומה לעמוד־ענק… הרביעי הושיט ידו לשנהב והיה ברור לו שהפיל דומה לחנית…

החמישי מישש את האוזן והתברר לו שהפיל דומה לעלה של עץ בננה…

בעצם, כולנו "עיוורים" (=בורים), אך בתחומים שונים! בינתיים אנו יכולים לשאוף לכושר־השגה הוליסטי ולהשתדל להביט על כל מצב מזוויות שונות – ולא לקבל דברים (אפילו בשם ”סמכות" כלשהי) כפשוטם!

שאלה: האם יש ברפואה ההוליסטית שיטות איבחון מיוחדות ?
תשובה: שיטות האיבחון ההוליסטיות מתבססות על האנרגיה של הגוף, כלומר – על תגובתו לאתגר. כלי האיבחון יכול להיות אור, מגנט, שריר, שינויים פיזיים (מיידיים) בגוף או מיכשור אלקטרוני.

בשיטת נילוגרם, למשל, הגוף מוחלש זמנית (החלשה מיזערית, שהאדם לא מרגיש בה כלל) ולאחר מכן הרופא מקרב לגוף את התרופות המיועדות, ורואה את תגובת הגוף לכל תרופה. התרופה המתאימה תחזק את הגוף בצורה דרמטית ומיידית (בעזרתה הגוף יתגבר על ההחלשה).
בכך שיטת נילוגרם מעלה את רמת הטיפול מניחוש (אפילו מקצועי) לוודאות, ובכך היא מונעת טעויות ונזקים. השיטה מקשרת בין חכמת הגוף לבין כל טיפול פוטנציאלי (למשל, ויטמינים, צמחי מרפא, הומאופתיה ועוד).

באופן אידאלי, שיטות איבחון אנרגטיות צריכות לעמוד בקריטריונים אלה:
* הן אינן מזיקות לנבדק.
* אין הן פולשות לגוף להוציא ממנו דבר מה ואין הן מחדירות לתוכו חומר זר.
* אמינות (אפשר לחזור על הבדיקה בתנאים זהים, ותתקבלנה אותן תוצאות).
* תקיפות ויעילות (שיטות האיבחון באמת בודקות את מה שהן אמורות לבדוק).
* בודקות את כל האדם ולא רק חלק ממנו.
* בודקות מצב דינאמי (תגובה לגירוי) ולא מצב סטטי.

דוגמאות־מספר לבדיקות כאלה:
1. בדיקה קינזיולוגית לזיהוי אלרגיות.
2. "פרופיל אנדוקריני" בעזרת מגנטים.
3. בדיקה ויטאלית להתאמת התרופה האישית.
4. בדיקה ביו־אנרגטית לאיתור אבר במצוקה.
5. בדיקת־אתגרים בתהליך של איזון השלד כדי לגלות פגמים סמויים.

שאלה: האם הגישה ההוליסטית מתנגדת לניתוחים ?

תשוגה; בהחלט שלא. להיפך, אנו מודים בכך שטכניקות כירורגיות הולכות ומשתפרות ושיש אחוז מסויים של ניתוחים נחוצים (כמו ניתוחים אורטופדיים, תיקון שבר, השתלות שיניים, ניתוחי עיניים, כירורגיה פלאסטית וניתוחים שיקומיים אחרים). הבעיה היא כשהאדם מתחכם לטבע ומוסר את גופו לכריתת אברים (שקדים, כליה, טחול, שדיים, כיס־מרה, מעי־עיוור וכו׳). האבר נועד לתפקד, לא להיכרת. יש שפע של שיטות שיקומיות שאפשר להיעזר בהן לפני שמודים בכישלון. מקומו של האיזמל – בפיתרון אחרון!

שאלה; באילו מקרים אי אפשר להיעזר ברפואה הוליסטית?
תשובה:
1. פגמים מלידה או מתאונה, או שינויים שחלו במבנה הגוף (למשל, רפורמציה של הידיים לאחר שנים של תהליך ארתריטי).
2. אם יש התנגדות במשפחה (אדם חולה לא מסוגל ליישם את הטיפול לבדו, ובנוסף גם לריב עם הקרובים אליו).
3. הגבלה של מצב כלכלי (עדיין אין רפואה הוליסטית במסגרת קופת־חולים.").
4. אם המחלה התפתחה מעבר לנקודה שממנה כבר אי אפשר לחזור (למשל, קטרקט שכבר הבשיל לניתוח).

Similar Posts

כתיבת תגובה