פרובינג – ניסוי הומאופתי

מהם ההבדלים העיקריים בין ניסויים על חיות מעבדה לבין "הוכחות" על בני אדם בריאים?

אילו היו כל בני אנוש זהים – ואילו חיות־המעבדה היו זהות לבני־האדם (אז, בעצם, כולנו היינו כמו תאומים זהים – במראה, בהתנהגות ובמחשבה) – אז היתה הצדקה מלאה לניסויי המעבדה המקובלים.

נתייחס להבדלים:

ראשית, יש סימפטומים ותחושות במישור הפיזי ששפני־הניסוי לעולם לא יוכלו לדווח עליהם, בעיקר בגלל בעיות תקשורת… למשל: כאב ראש, סחרחורת, צריבה במתן שתן, החלשת הראיה, ליקויי שמיעה, טע□ מר בפה, כאב גרון, אובדן הקול, עיקצוצים בעור, עייפות־יתר ועוד…

החוקרים, בלית ברירה, מוגבלים בדיווח□ רק לסימני□ אובייקטיביים הניתנים לזיהוי ע״י ראיה, מישוש או בדיקות מעבדה.

שנית, לא נוכל להסתמך על חיות־מעבדה כדי לנבא את השפעת החומר הנבדק על בני אדם במישור הריגשי, למשל: פחדים, חרדה, התרגשות, סיוטי־לילה, דכאון, קנאה, שנאה, אדישות לבני המשפחה, כעס, מצבי רוח משתנים וכו׳. למרבה הצער, יצורים שכושר הביטוי המילולי שלהם שואף לאפס, לא יוכלו להעשיר אותנו במידע הנחוץ.

שלישית, במישור האינטלקטואלי, אפילו לא נצפה לתיפקוד כלשהו מיצורים הנחותים מהאדם. גם במישור זה יכולות תרופות שונות להשפיע, למשל: אובדן הזכרון, מחזוריות של מחשבות, חוסר ריכוז, שיבוש ההגיון, ליקויים בקריאה, קשיי הבנה וכו׳.

איך יועילו לנו חיות המעבדה בשלושת המישורים האלה?

בתחום אחד אפשר, בכל זאת, לסמוך על מימצאי־מעבדה – וזה בתחום הטוקסיקולוגי: אם נמצא שחומר מסויים הוא רעיל לבעלי־חיים, אין ספק שהוא מהווה סיכון גם לבני אדם – אך לא להיפך. כלומר, אם סימני־רעילות לא מתגלים במעבדה, זו אינה הוכחה שהחומר לא יזיק לבני־אדם! ולכן יש מקום גם לניסויים עם חיות (אם הם נעשים במסגרת הומאנית, ללא סבל) וגם להוכחות־אנוש, זה בצד זה.

ההוכחה:
ההוכחה ההומאופתית היא בעלת ערך אנושי, היסטורי ואוניברסאלי רב כל כך (גם בהשלכותיה לדורות הבאים) שהיא מצדיקה את כל הקשיים הכרוכים בתהליך:

* מספר גדול של מתנדבים בריאים ומסורים

* עלות כספית גבוהה

* זמן סביר (כשנתיים וחצי)

* קריטריונים מדעיים נוקשים

התהליך (לפי ויטולקאס ואחרים):

המתנדבים והמתנדבות – הם המוכיחים בפועל – חייבים לעמוד בדרישות קפדניות:

1. עליהם להיות בריאים לחלוטין בגוף ובנפש, לפי התקן הרפואי המקובל, ובשיא ההתפתחות הפיזית (כלומר, בגיל בין 18 ל-45 שנה).

2. עליהם להבין את תורת ההומאופתיה ולהכיר את שיטת דיווח הסימפטומים כפי שהיא מופיעה במטריה מדיקה.

3. מבחינת אישיות, עליהם להיות שקולים ורגועים (כי אדם רגשני נוטה לפתח "השפעת פלאצבו" רק מעצם נטילת התרופה).

4. הם חייבים להעריך את חשיבות הניסוי, להכיר שזו תרומה לאנושות.

5. להימנע מעיסוקי־חברה שאנשים נוטים להתמכר להם (כמו משחקי קלפים, סנוקר ושחמט) כדי לא להסיח את הדעת מן הרישום הנכון והמפורט של כל התופעות.

6. עליהם לנהל חיים נורמליים ככל האפשר בזמן הניסוי: לאכול בצורה מסודרת, להימנע ממזון מתובל או מלוח מאוד (ואפילו משום ובצל), לוותר על תה וקפה, להתנזר משתית משקאות חריפים ומעישון; להקצות זמן סביר לשינה, לעסוק בפעילות גופנית ולשמור על יציבות בחיי המשפחה, בחברה ובעבודה.

ההוכחה מתמקדת על תרופה בודדת בלבד.

מכיון שמטרתו של הניסוי היא לתעד את השפעת התרופה הנבדקת על האדם, מבלי "תוספות" כלשהן, נקבע שלב טרום־ניסויי של חודש ימים לפחות, במטרה לקבוע את הנורמה הבריאותית של כל משתתף וכדי שהסימפטומים המתגלים בשלב זה (שהם תופעותיו האישיות של המתנדב) ינוקזו יותר מאוחר מן הדיווח המקיף של אותו אדם בתקופת הניסוי־בפועל. ז״א – מה שיישאר, הוא תמונת־אמת של השפעתה הטהורה של התרופה, בלי "פסולת".

בתקופה הראשונית הזו, המשתתף מנהל יומן מפורט, בו הוא מדווח שלוש פעמים ביום על כל סטיה – ולו הקלה ביותר – ממצב בריאות אידיאלי במישורים הפיזי, הנפשי והאינטלקטואלי. כל תחושה חריגה נרשמת בתיאור גראפי מלא, וכן עוצמתה, משך קיומה, גורמים אפשריים וכל מצב שמשפיע עליה לטוב או לרע.

דוגמא אפשרית לרישום כזה:

"כאב עמום התחיל ברקה הימנית והקרין לכל הצד הימני של הראש, בעקבות חשיפה לרעש חזק. החמרה בהתכופפות. הקלה באויר הצח".

דוגמא נוספת:

״חוסר מנוחה מתחיל בשעה 11 בבוקר. הקלה רק אחרי אכילה".

רישומים כאלה, שדווחו במשך חודש או יותר, מהווים את הבסיס האישי שעליו אפשר להתחיל את הניסוי. בנוסף, הם מאפשרים לצוות החוקרים לפסול על הסף שלושה סוגים של משתתפים־לא־רצויים:

א. אלה שמפגינים הרבה סימפטומים ריגשיים או מנטאליים.
ב. אלה שדיווחו בצורה רדודה מדי, או שהתרשלו ברישום פרטים קטנים.

ג. אלה שסובלים מרגישות־יתר – כמו אלרגיות, קצרת, קדחת השחת וכר.

לאחר הסינון נשארים בין 50 ל-100 מוכיחים.

מכיון שהסביבה בה מתקיים הניסוי היא גורם משפיע, נערכת ההוכחה רחוק מהמולת הכרך, במקום שקט בכפר, שם יש אויר צח ומים טהורים, מקום שם יישהו המוכיחים כשבועיים לפני תחילת הניסוי במטרה להעלות את מצב בריאותם לרמה האופטימאלית. כל אותו הזמן הם ממשיכים לנהל את היומן האישי.

כל משתתף מקבל דף עם הוראות מפורטות, וזה לשונו (לפי ג׳רמי שר ואחרים):

מוכיח יקר;

אתה משתתף בעבודת־קודש של הוכחה ללימוד ולקידום ההומאופתיה בעולם. תרומתך החשובה ביותר בתהליך ההוכחה היא רישום מלא ומדוייק של כל הסימפטומים. אנא השתמש במחברת חדשה (לא בדפים נפרדים) וציין את מספרך הסידורי.

ראשית, פרט את כל הסימפטומים העכשוויים שלך, ורשום היסטוריה רפואית קצרה.

שנית, ציין את הסימון שעל בקבוק התרופה שניתנה לך, ואת המינון היומי. כמו כן, כתוב בכל יום את השעה בה אתה לוקח את התרופה.

כשאתה מתחיל את הניסוי, רשום בקפידה כל סימפטום חדש שמופיע, מיד עם הופעתו, כל עוד העובדות טריות בזכרונך. הרישום צריך לכלול גם את תכונותיו של הסימפטום מבחינת מיקום אנטומי מדוייק, התחושה (סוג הכאב), האיפיונים (ממה מחמיר, ממה מקל) והעיתוי (הזמן). לדוגמא:

מיקום: מתחיל בכף היד הימנית, באספקט הפנימי, ברוחב שתי אצבעות מתחת לקמיצה. מקריו למרפק. תחושה: כאב חד ודוקר, מתגבר ונסוג חליפות.

איפיוגים: החמרה בחדר חם ובתנועה. הקלה בחושך ובשכיבה.

עיתוי: יותר גרוע עם השכמה בבוקר. נעלם בלילה.

אנא ציין ליד כל סימפטום את עוצמתו (באחוזים, לפי 100% כמקסימום האפשרי) וכן אם הוא הופיע אי פעם בעבר, באיזו תדירות הופיע. כמו כן, ציין אם חלו שינויים באי אלו סימפטומים כרוניים שהיו לך בעבר (האם נעשו יותר חמורים, או שעוצמתם ירדה, או שנעלמו כלילי)

מפעם לפעם עבור על האנטומיה של הגוף (ראש, עיניים, אוזניים, אף, צוואר, גפיים וכוי) כדי לוודא שלא החמצת דבר.

זכור שסימפטומים מנטאליים ורגשיים הם חשובים מאוד. אנא תאר אותם בדיוק רב.

כמו כן, זכור לרשום תיאור מלא של כל חלום.

נא לקחת את התרופה באופן סדיר, כשסימפטומים מוגדרים מופיעים. הפסק את השימוש בתרופה, אך המשך את רצף הרישום של הסימפטומים עד שאתה בטוח שאין יותר. אסור להתחיל את ההוכחה שוב לאחר שהפסקת.

בזמן ההוכחה, הימנע משימוש בקפה, מנטה, ובשאיפה של ריחות מדיפים (כמו קמפור ונפתלין). שמור את הסימפטומים לעצמך ואל תשווה סימפטומים עם מוכיחים אחרים עד שכל היומנים נאספו.

אם יש לך שאלות או ספקות, התקשר אל אחד המפקחים.

בנוסף לרישומיך ביומן, ציין אם אתה מרגיש שבריאותך השתפרה, התדרדרה או נשארה כמות שהיא בעקבות הניסוי.

תודה על השתתפותך.

הניסוי עצמו נערך לפי תקן קפדני ביותר ובשיטת העיוורון־הכפול (שבו גם המוכיחים וגם צוות המפקחים הנמצא אתם במגע ישיר אינם יודעים את מהות החומר הנבדק או לאלו מן המשתתפים הוא ניתן). רק מנהל הפרוייקט יודע, והוא מחליט (לפי טכניקה סטטיסטית של אקראיות הנקראת randomization) מי מן המשתתפים יקבל את החומר הנבדק ומי (כ-25%) יקבל פלאצבו. החומר והפלאצבו, חייבים, כמובן, להיראות זהים, והצופן של זהותם נשמר בסוד כמוס עד סוף הנסוי. כמו כן, המוכיחים מוזהרים שלא לדבר זה עם זה על הסימפטומים שלהם, כדי שלא תהיה השפעת־גומלין פסיכולוגית.

בשלב ראשון של ההוכחה, התרופה הנבדקת ניתנת למשתתפים בפוטנציה נמוכה (D1) לחומרים בלתי־רעילים או בפוטנציה 8ם עד D12 לחומרים רעילים. המינון המקובל הוא 3 פעמים ביום למשך חודש או יותר, או עד שסימפטומים מופיעים. אם הסימפטומים חריגים או חמורים, מפסיקים מיד את מתן התרופה. ההוכחה נעשית תחת השגחה צמודה של מפקחים מיומנים. רישום התופעות מתבצע 3 פעמים ביום לא רק בתקופת הניסוי, אלא גם במשך 3 או 4 חודשים נוספים – עד שלא מתפתחים סימפטומים חדשים. התגובות בשלב הניסוי מתוארות בצורה גראפית: (לפי סדר של רגישות הולכת ופוחתת).

בשלב שני משתתפים רק אלה (קבוצות א׳, ב׳ ו־ג׳) שהראו רגישות לתרופה. עכשיו הם מקבלים את התרופה בפוטנציה 30 (ושוב 25% מהם מקבלים פלאצבו, לפי בחירה סטטיסטית של המנהל). המינון הוא פעם ביום למשך שבועיים. שוב נערכים רישומים מדוייקים ביומן במשך 3 חודשים או יותר לאחר הפסקת התרופה, עד שאין התפתחות נוספת של סימפטומים. גם הפעם מפסיקים את מתן התרופה אם סימפטומים מיוחדים מתפתחים תוך זמן קצר. בכל מקרה, הדיווח הישיר נמשך.

כשסימפטומים חדשים מפסיקים להופיע, מוסרים המוכיחים את יומניהם לצוות, וחוזרים הביתה.

השלב השלישי נערך כשנה אחרי גמר השלב השני. המוכיחים שהשתתפו בשלב השני נאספים שוב במקום־הנופש הכפרי ומבלים כשבועיים של מנוחה, כדי לחזור לנורמה הבסיסית של בריאות אופטימאלית. לאחר מכן הם מקבלים מינון אחד של התרופה בפוטנציה גבוהה (10м או אפילו 50м) כש-25% מתוכם מהווים קבוצת פלאצבו. שוב מיושמות אותן שיטות מדוייקות של הבחנה ודיווח למשך 3 חודשים או יותר (עד שנפסקת הופעתם של סימפטומים חדשים). בסוף התקופה הזאת, אוספים המפקחים את כל היומנים, ומראיינים את המוכיחים ביחידות כדי להבהיר את תכונותיו של כל סימפטום החורג מהנורמה של אותו אינדיבידואל (עוצמתו, זמן הופעתו, מהירות הופעתו והעלמו, וכן גורמי הקלה או החרפה). אחר־כך חושפים את הצופן הסודי ומנקזים מכלל הסימפטומים את אלה שנרשמו ע״י מקבלי הפלאצבו. לבסוף, מאגדים את כל הסימפטומים ומסווגים אותם לפי מערכות הגוף.

לאחר גמר התהליך המדעי והקפדני הזה, וכדי לקבל תמונה מלאה של התרופה, מוסיפים אינפורמציה גם מהספרות הטוקסיקולוגית מ״א מניסויים בחיות־מעבדוז ומתיאורים של הרעלות מקריות) וכן מדיווחים קליניים ע״י הומאופתים מוסמכים שרשמו את התרופה למטופלים שלהם לפי התאמה אישית. רק מקרים שהסתיימו בריפוי מלא (של כל האדם) נלקחים בחשבון; סימפטומים שנעלמו באופן אקראי (ללא ריפוי מוחלט) אינם משמעותיים.

לבסוף, כשמובא כל המידע הזה לדפוס, כדי להיכלל במטריה מריקה השלם (הוא הספר המתעד את תכונות כל התרופות), משתמשים בדירוג של הסימפטומים לפי חשיבותם: החשובים ביותר נדפסים באותיות בולטות ועבות, אלה שברמת החשיבות הבאה נדפסים באותיות נוטות, ואילו הסימפטומים שלא בלטו במיוחד נדפסים בדפוס רגיל.

גם ה-repertory (אנציקלופדיה של הסימפטומים, כפי שדווחו ע״י המוכיחים) משתמש באותה מתכונת של דפוס (שמות התרופות נכתבות בקיצור, אך שלושת סוגי הכתב ברורים), כמו בדוגמא שלפנינו: