סוגי פרקטיקה הומאופתית

האימרה: "דרכים שונות מובילות אל האמת" נכתבה כנראה עבור ההומאופתיה. בפרק זה נציג בפני הקוראים את מיגוון השיטות הקיימות. נעבור מן הקל אל הכבד:

1. הומאופתיה עממית

שיטה זו נפוצה בעיקר בקרב אלה שלקחו קורס מזורז של כ-50 שעות בהומאופתיה. בשיטה זו משתמשים כפי שמשתמשים בספר בישול: ע״י דיפדוף בקטלוגים של חברות המייצרות תרכובות של תרופות הומאופתיות (הנקראות בזילזול "קוקטיילים" בפי ההומאופתים הקלאסיים); כינוים המדעי הוא "קומפלקסים" והשיטה נקראת ״פוליפארמציה״ (polypharmacy, כלומר – רב־תרופתית). אלה מסודרים לפי קבוצות פאתולוגיות (אולקוס, דלקת פרקים, מיגרנות, נדודי שינה וכו׳). כלומר – הטיפול מותאם למחלה ולא לחולה.

זו למעשה "אלופתיה באיצטלה של הומאופתיה" ומתאימה במיוחד לרופאים חסרי־בטחון, הנמצאים בתחילת הדרך של פרקטיקה הומאופתית. למרבה המזל, כל התרופות הן בפוטנציות נמוכות, כך שלפחות אין הדבר מזיק אם לוקחים אותן למשך זמן מוגבל (עד 3 שבועות). שיטה עממית זו מקובלת מאוד בצרפת ובגרמניה.

יתרונות השיטה: קלה ומהירה, אפשר לטפל בחולים רבים תוך זמן קצר. אם לרופא יש מודעות מקצועית, הוא מקווה שלפחות אחד מבין המרכיבים הרבים יתאים "במקרה" למטופל ויזרז את ריפויו ממחלה אקוטית.

החסרונות: לא מתאים למחלות כרוניות. ריבוי התרופות הלא־מתאימות עלול לשבש את האיזון הפנימי של החולה ואז יהיה קשה להתאים לו את התרופה האישית המדוייקת (ה״סימילימום").

2. הומאופתיה קלאסית

זו ההומאופתיה המקורית לפי ד״ר האנמן, השיטה הדוגלת בחיפוש עקבי אחר ה״סימילימום״ – התרופה האישית העוברת כחוט השני דרך מיכלול הסימפטומים של הפציינט. הקלאסיקאים דוגלים בשימוש בתרופה אחת ויחידה (בפעם), ללא תרכובות כלל. גישה זו שוללת לחלוטין את הגישה הרב־תרופתית בגלל הסיבות הבאות:

א. אנו צריכים לבחון את תגובת החולה לתרופה הדומה, ואם ניתן לו תרכובת, לא נדע לאיזה מרכיב של ה״קוקטייל" הוא מגיב.

ב. יש תרופות המנטרלות זו את זו או מפריעות האחת לפעולתה של השניה. בעצם, לא נעשו עדיין כל הבדיקות האפשריות, כך שאין לנו מידע שלם על כל יחסי הגומלין האפשריים בין כל התרופות. כך שאם אנו נותנים תערובת של תקונות, אנו בעצם מבצעים ניסוי על החולה האומלל.

ג. ההשפעה הביולוגית של התרכובת יכולה להיות שונה מאוד מסיכום השפעותיהם הבודדות של כל אחד ממרכיביה.

ד. ההצלחות החלקיות שקיימות הן בזכות העובדה שבערך 85% מן החולים המבקרים במירפאות סובלים ממחלות אקוטיות, המתרפאות מאליהן.

ה. במצבים כרוניים, התרכובת ההומאופתית לא תעזור כלל.

ו. כל תרופה משנה את תמונת המצב במידה זו או אחרת; ע״י ריבוי תרופות הומאופתיות בלתי־מתאימות (או שמותאמות למחלה ולא לחולה) אנו גורמים לעיוות באנרגיה של הכוח החיוני ועלולים לשבש את איזון החולה עד כדי כך שיהיה קשה מאוד בעתיד למצוא את התקונה הנכונה (ה״סימילימום") לאיזון אידאלי של אותו פרט. (יש גם דעות של קלאסיקאים קיצוניים שתרופות לא־נכונות – כמו בתרכובות – עלולות לדכא את הסימפטומים. דעה זו היא עדיין בגדר של תיאוריה שעדיין לא הוכחה).

הדעה העממית, לעומת זאת, גורסת שיש יתרונות גדולים לשיטה הרב־תרופתית:

* כדי שחולה יקבל את ה״סימילימום" הוא צריך להגיע להומאופת קלאסי מומחה, וגם אז לא בטוח שהרופא ימצא עבורו (אפילו בביקור שני או שלישי) את התקונה המדוייקת. מכיון שהרופא הקלאסי ירשום פוטנציה גבוהה (בדרך כלל) – הסיכון לשיבוש הכוח החיוני (במקרה של טעות) גדול יותר במישור זה מאשר במישור של פוטנציות נמוכות (שהן קרובות לחומר הגולמי). בנוסף, אפילו להומאופת הקלאסי ביותר, לאחר תישאול ממושך, קשה לפעמים להחליט אלו מתוך 2-3 תרופות דומות הן המתאימות ביותר למטופל.

* יש מעט מאוד הומאופתים קלאסיים ביחס לאוכלוסיה והם יכולים לטפל במספר מוגבל של חולים (נא לזכור שהתישאול הקלאסי המלא אורך בין שעה לשעתיים) – ולכן מעטים החולים שייזכו להתקבל אצלם. גם לאחרים יש זכות לבחור בטיפול טבעי -וההומאופתיה העממית יכולה לספק דרישה זו.

* התרכובות מבוססות על מושגים פאתולוגיים (לפי שמות של מצבי מחלה) כך שגם אדם ממוצע, ללא רקע אקדמאי, יכול להשתמש בהן ולהפיק תועלת. עדיף שהבריות ישתמשו בתרופות הומאופתיות – שאינן יכולות לגרום נזק – מאשר בתרופות כימיות שהן רעילות לגוף ומותירות תופעות לוואי. רק בגישת התרכובות נוכל להפוך את ההומאופתיה לשיטה עממית ופופולארית.

* כאשר הומאופתים קלאסיים מוצאים את התקונה האחת המתאימה ביותר לאינדיבידואל, לא תמיד מכסה התרופה את כל מיגוון הסימפטומים של הפציינט. דווקא בשימוש הרב־תרופתי יש סיכויים שהתרכובת תכסה את המצב באופן יותר מושלם.

* התרכובות המוצלחות נבחרות כך שאין התנגשות בין מרכיביהן; ולכן שוררת הרמוניה בין כל התרופות ההומאופתיות שב״קוקטייל".

* ד״ר האנמן מעולם לא דגל בתרכובות, ולכן גם לא ניסה אותן. הוא חיווה את דעתו על בסיס עקר, של תיאוריה בלבד. בשנים האחרונות עובדו• קומבינציות הרמוניות של תרופות הומאופתיות שהביאו להצלחות מרשימות. האם נוותר על כל ההצלחות הקליניות כדי לדגול בתיאוריות שאינן מבוססות על התנסותי

יתרונות הסיטה הקלאסית: אפשר להשיג ריפוי מוחלט של האדם ממחלות כרוניות לפי המהות (ז״א – התאמה־של־תהודה בין אישיותו הפנימית של האדם לבין "התכונות הנפשיות" של התרופה).

החסרונות: שיטה זו מחייבת השקעה כבדה של זמן ומחשבה ובכך מייקרת, בדרך כלל, את עלות הטיפול.

3. הומאופתיה מודרנית (במסגרת הגישה ההוליסטית)

השיטה המודרנית משלבת את הטוב שבשתי האסכולות הקודמות. זו שיטה המסתמכת על בדיקה ביו־אנרגטית (כלומר, תגובת הגוף לאתגר ע״י היזון־חוזר) בין אם בשיטת הקינזיולוגיה, המתבססת על בדיקת שרירים – בין אם בשיטה אלקטרו־מגנטית המבוצעת בעזרת מיכשור מתוחכם. כך מתאפשרת התאמה מדוייקת בין החולה לבין מבחר התרופות ההומאופתיות היכולות לעזור לו. התאמה זו מונעת טעויות והיא מזרזת את תהליך הריפוי פי כמה. יש לזכור כי בימיו של האנמן לא היו אפשרויות של סיוע טכנולוגי להתאמת התקונה – האם זו סיבה שגם אנו נוותר עליהן?

השיטה ההוליסטית לפי נילוגרם, למשל, דוגלת בשילוב של שיטות לפי שלוש הנחות־יסוד:

א. שההומאופתיה היא רק חלק (אם כי חלק חשוב) בפסיפס של הגישות הטיפוליות הטבעיות.

ב. ששילוב של שיטות טבעיות יעיל יותר מאשר כל אחת לחוד (עקרון הסינרג׳יזם הגורס שהשלם הוא יותר מאשר סיכום חלקיו).

ג. שהומאופתיה אינה מהווה תחליף לתזונה טבעית, להחזרת חוליות למקום, לחיזוק הדימוי העצמי או לאורח חיים תקין. זו חוליה נוספת בשרשרת של הגישה ההוליסטית.

כינוי אחר לשיטה המודרנית הוא ״הומאופתיה מורכבת״ (complex homeopathy) -וזאת עקב השימוש הנרחב בקומפלקסים (תרכובות) של תקונות קלאסיות, של נוזודות, של סותרנים ושל רטיטות.

יתרונות השיטה המודרנית: סיכוי קטן לטעויות. התאמה מדוייקת אפשרית.

החסרונות: המיכשור יקר וקשה ללמוד את הפעלתו. הרופא צריך ידע רב בכל התחומים (אנטומיה ופיזיולוגיה, אנדוקרינולוגיה, פאתולוגיה, הומאופתיה, הרבליסטיקה, מיקרוביולוגיה, אלרגולוגיה ותזונה מדעית, בין השאר) וזה מגביל את מספר המומחים הפוטנציאליים בשיטה זו.

ההומאופתיה המודרנית היא ההוליסטית ביותר, כי היא מתייחסת למטופל מכל הזוויות האפשריות:

היא מכירה בכך שלכל גורם חיצוני או פנימי יכולה להיות השפעה ישירה על בריאותו של האדם ולכן היא מסתמכת על גישה רב־סיטרית ועל בדיקה מקיפה של האינדיבידואל:

* האם הוא ישן במקום של מועקה גיאופתית?

* האם יש לו מוקד דלקתי בגוף? (מעי עיוור, למשל, או שן שנרקבת…)

* האם הוא סובל מחוסר־איזון נפשי?

* האם התזונה שלו לקויה?

* האם יש לו אלרגיות תזונתיות או סביבתיות?

* האם יש לו תהליך טרום־סרטני בגוף?

* אלו אברים נמצאים במצוקה?

* האם סתימות מתכתיות בשיניים מרעילות את גופו?

* האם הוא צובר זיהומים או רעלים ישנים?

* האם הוא סובל משרידי טראומה בעקבות ניתוח או תאונה שעבר פעם?

* מהן התרופות שיחזירו אותו לאיזון מלא?

* האם יש הרמוניה בין כל התרופות המתאימות לו?

בעזרת בדיקה ביו־אנרגטית (עם או בלי מיכשור) אפשר לאתר גורמים ולנטרל אותם. העקרון המשמעותי כאן הוא זה: כשאפשר לבדוק ולוודא שאכן התרופות האנרגטיות הן יעילות, ושיש התאמה בינן לבין המטופל, וגם בינן לבין עצמן, אז האזהרה הקלאסית של "תרופה בודדת" מאבדת קצת מחומרתה. גם בין תלמידיו של האנמן היו כאלה שניסו כוחם בתרכובות של 2 או 3 תרופות, כשמצאו זאת לנחוץ, ובכל זאת (ואולי בגלל זאת?) -הצליחו. יש אומרים שאילו האנמן היה חי היום – ולו היה יודע על שיטות אמינות ובלתי־ פולשניות שבעזרתן אפשר לאמת את ההתאמה בין האינדיבידואל והתרופה, בוודאי לא היה נרתע מהן – ואכן, בשנים האחרונות נרתם המחשב לעזרת הקלאסיקאים. אפילו ג׳ורג׳ ויטולקאס, "הכהן הגדול" של ההומאופתיה הקלאסית, התבטא לאחרונה באותו סיגנון:

"אני שונא מחשבים, אבל אני מכיר בעובדה שאם אנו רוצים לקדם את ההומאופתיה, אין ברירה אלא לנצל את הטכנולוגיה המודרנית".

ולכן, ברוח הסובלנות המאפיינת את הגישה ההוליסטית, כדאי שנציג את הדברים כך: לכל אחת מבין שלוש השיטות יש יתרונות רבים וחסרונות מעטים – ובוודאי שאנשים חולים יכולים להיעזר בכל אחת מהן, בתנאי שהמטפל מיומן.

כהצהרה פשטנית אפשר לאמר שיש מקום לכל שיטה טבעית – ובכל מקרה עדיף להתייעץ באדם הבקי בשיטה־סוג־ב׳, מאשר במטפל חובבני בשיטה־סוג־א׳.

בהזדמנות זו נוכל לבחון מסלול־טיפולים טיפוסי ברפואה ההוליסטית:

ייעוץ בסיסי:

בהרגלי בצמחי זונה בת נעות לש אורח חי

במקרים של עצירות או הרעלה עצמית

במקרים של בעיות גב ו/או צוואר ו/או ברכיים ו/או מותנית

במחלות קשות

בעקבות בדיקת־התאמה עשוי היועץ להמליץ על הגבלה של מאכלים מסויימים, על שטיפת־מיעיים (כטכניקת־עזר להיגיינה פנימית), על שינויים פיזיים במקום המגורים (למשל, להיפטר מתנור מיקרוגל או לשנות את מיקום המיטה כשיש חשש למועקה גיאופתית), על העשרת התזונה בויטמינים ומינרלים, על תרופות הומאופתיות, על תמציות של פרחי באך, על שיטות לטיהור הרקמות, על כריתה של מוקד דלקתי (במקרים נדירים אין מנוס…), על החלפת הסתימות המתכתיות בשיניים ואפילו על הסבה מקצועית!

לפעמים (במקרים קלים), הייעוץ הבסיסי מספיק. אך לעיתים, כמו במיגרנות או במחלות ניורולוגיות או ממאירות, צריך שילוב של שלושת המסלולים. משך הטיפול במחלה אקוטית הוא מספר ימים. החולה הכרוני, הסובל שנים ממחלות גוף או נפש, זקוק לטיפול מורכב וממושך יותר (משלושה חודשים עד שנה). הכלל התיאורטי הוא: חודש של טיפול כנגד כל שנה של חולי – אך בפועל, התהליך מתקצר כשמשתמשים בתישלובת של שיטות טבעיות.

3 שלבים בטיפול ההוליסטי המשולב

1. טיפול כללי: תמיכה, ניקוי וחיזוק ע״י תזונה, ויטאמינים, צמחי מרפא, ואולי 1 עד 3 תרופות הומאופתיות בפוטנציה נמוכה.

2. בדיקה ויטאלית: כדי למצוא גורמים זיהומיים, מתכתיים ומיאזמתיים וכדי לנטרל אותם באופן ספציפי. (למשל: זיהום בעופרת, וירוס של טוקסופלזמוזיס, מיאזמה של פסורה וכו׳) – וזאת בכדי להבהיר את התמונה.

3. התאמת התרופה האישית.